אאא

הרגע המרגש שלי בחנוכה אינו באכילת סופגנייה או בשירת 'מעוז צור' ואפילו לא מול הנרות.

האמת שכל שנה באמירת 'שהחיינו' הראשון, אני חש בצמרמורת קלה. איפה הייתי שנה שעברה בנר ראשון ואיפה אני היום, ב"ה. אבל עדיין זה לא הרגע המרגש.

הרגע המרגש שלי היה דווקא בעיר לונג איילנד בסמיכות לעיר ניו יורק באמריקה. שעת לילה מוקדמת. בכיכר המרכזית של השכונה, חנוכיית ענק המתנשאת לגובה רב עומדת כבר מוכנה ובחור צעיר עומד ומנגן כשמערכת ההגברה מנסה להתגבר על קול המכוניות החולפות.

בהמשך יבואו לכאן 'הבחורים של חב"ד' ויעשו שמח, להכניס קצת אור לתושבים היהודים של הסביבה.

ואז, מגיע הרגע המרגש. שליח חב"ד, דודי היקר, הרב נחום טננבוים יעלה על המנוף עם אבוקה של אור בידיו, לקראת הדלקת הנר.

וכאן הרגע המרגש מגיע במלוא עוצמתו. הרב טננבוים יספר על מעלת החג וממרומי המנוף יקרא לקהל המתאספים להדלקה לקרוא יחד איתו:

- לייט!

אור. הדליקו את האור אצלכם, הדליקו את האור בביתכם. המשיכו את המסורת והדליקו את האור!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

והוא קורא "לייט!" והקהל הרב חוזר אחריו: "לייט!", כך מספר פעמים.

 לייט, קורא הרב וכולם עונים אחריו (באדיבות המצלם)

וזה. זה הרגע המרגש שלי בחנוכה.

אינני 'משפיע' ואינני מטיף מוסר, אך אני חושב ויודע שלהדליק את האור זה דבר ראשון בבית אצלנו פנימה. נכון שחשוב לעשות 'פרסומי ניסא', רק שעלינו לזכור שפרסום הנס נעשה מהבית לרחוב. קודם כל שהבית שלנו יהיה מואר וממילא נוכל להאיר לאחרים.

לעזור לאחרים זה מעולה וחשוב. אנשים רבים עסוקים בלעזור לכל העולם אבל בבית שלהם פנימה, לאישה ולילדים אין להם זמן, הם עסוקים ב'לעזור'.

חנוכה מזכיר לנו שאת האור מדליקים דבר ראשון בבית, כששם מואר וחם – או אז אפשר לצאת לרחוב והדליק את הניצוץ לאחרים.

לייט!

חג חנוכה מאיר ושמח. ארי.