אאא

בימים אלו כותב השורות נמצא בניו יורק יחד עם בני משפחתו.

ניו יורק נחמדה. אבל לא משנה כמה תשלם על חדר במלון, את המיטה שלך איש לא יביא לך בעד כל הון שבעולם.

יהודים התיישבו כאן בברוקלין כבר לפני יותר מ-150 שנה. במרכז השכונה ניצבים מבני ענק ששימשו את בתי הכנסת של העולים החדשים שהגיעו לכאן ל"גולדנע מדינע". בתי כנסת שמכילים מאות מקומות, שנבנו בהשקעה של מיליוני דולרים. היום הם שוממים.

אם תבקרו בהם בשבת, מלבד כמה קשישים עם כובעי רשת, המקום מת לחלוטין. קשה לומר את זה על מקומות שהיו בעבר זירות תוססות, מוקדים אדירים לתורה ולתפילה, אבל זו המציאות. איש לא יוכל ליפות אותה. ואם זה המצב בשבת, תוכלו להבין לבד מה המצב ביום חול. שממה מוחלטת.

מאידך, במבנה קטן, מתחת לרכבות הכבדות שדוהרות לכם מעל הראש, ניצב בית כנסת מט ליפול, "שומרי שבת" שמו, שאלפים עוברים בו מידי שעה. מניינים סביב השעון, מדפים הכורעים תחת כובד הספרים, פינת קפה עמוסה תמיד, ותנועה בלתי פוסקת, כל שעה, כל השנה. ואתה שואל את עצמך מה קורה כאן?

ואז אתה מבין מהר מאוד שאנשים לא מחפשים מבנים יפים, הם לא באמת צריכים כיסא מרופד בקטיפה אדומה, וספייס של חמישה מטרים מכל צד. ספסל משויף בשומרי שבת מספיק להם. הם צריכים חיבור. מנהיגי הקהילות של אותם בתי כנסת לא השכילו להתאים אותם לתמורות התקופה.

בורו פארק נהייתה יותר חרדית, יותר חסידית, מחיצות הנשים הוגבהו, שעות התפילה הוגמשו, ואווירה יותר חמימה הוכנסה לבית הכנסת. אם זה קידושים בשבת בבוקר, אווירה חברתית מלכדת, וכן, בתי כנסת שהם לא רק "מתקני תפילה", אלא מקום עם הרבה הווי יהודי.

אבל הם אמרו, תקנון זה תקנון. מה שהיה הוא שיהיה. קידושים? תאכלו בבית. מחיצה בעזרת נשים? צריך אישור מהנדס, מאיפה הבאתם את הרעיונות האלה. זמני תפילה קצת יותר מותאמים לביקושים? מה זה, העולם הפקר? הנהגות יקיות קפדנית המשיכו לאפיין את המקומות, שהלכו והתרוקנו. המנגנון התגבר על האנשים.

הפילים הלבנים שבמרכז בורו פארק, הם אנדרטאות לדרך שכבר פסה מהעולם.

שומה על מנהיגי קהילות, אם ברצונם להיות רלוונטיים, להיות בראש ובראשונה, מחוברים לציבור. אחרת? מהר מאוד הם ייאלצו להשקיע במקהלת חזנים יקרה כדי ללכד מניין סקרנים בשבת מברכין.

מה מבין הגוי?

השיר שמסתובב בכל מקום הוא שירו המונומנטלי של מוטי אילוביץ' בטקסט גאוני: "אזוי צי אזוי, וואס פארשטייט א-גוי", או בתרגום לעברית: כך או כך, מה מבין הגוי? השיר מתאר בחן חסידי אמריקאי, את התאוות הקטנות, "תעבעס" כמו שהן מכונות, של היהודי. השיר ארוך, והשגתי תרגום טוב שלו לעברית. להלן כמה שורות כדי להבין את העיקרון.

"המתיקות של הנמנום באמצע לכה דודי, טוב יותר מאשר במיטה באמצע הלילה. לגשת לעמוד להתחזן בזמן שהציבור חסר סבלנות. להכריז הראשון 'יעלה ויבוא', זה שמחה שמרגשת עד דמעות.

"לך תסביר לגוי את הטעם של לקדש באמצע קריאת התורה. ההנאה של להעיר לבעל קורא כשהוא עושה טעות בטעמים ולזרוק סוכריה על החתן לאחר שכולם כבר סיימו לזרוק. הדילמה של לבחור למי להגיד שלום עליכם בקידוש לבנה. ללבות את האש עם מטאטא בשריפת חמץ כדי שהיא תידלק טוב יותר.

"לוודא שכולם יודעים שאני נוסע ליו"ט להרים או מעבר לים. לברך הגומל במניין הגדול ביותר כדי שכל אחד ישאל 'היכן היית'? להעיר כל יהודי על המטוס ולשאול אם הוא רוצה אולי להתפלל. לאחל לחתן מזל טוב בדיוק כשהוא הולך לחופה. כך או כך, מה מבין הגוי? אין עוד תאווה כמו התאווה של יהודי להימנע מתאווה. אני מודה לקל חי – שלא עשני גוי, שתאוות ומחשבות לבנו הם לעבודתו יתברך שמו".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

השיר הזה, חידד תובנה שכבר כתבתי עליה בעבר, כיצד גשמיות ורוחניות מתערבבים יחד. היו שכנים כאן שהתנגדו לכך בתוקף, אבל דווקא השילוב הזה, מתאר בצורה האותנטית ביותר את החיים היהודיים.

בישראל תמיד תוהים על המודל האמריקאי: מצד אחד ליטאים, בעלי בתים, אנשי עסקים שממשיכים להיות קשורים ללימוד ולהעריץ תלמידי חכמים. מצד שני, ציבור חסידי גדול, שיודע לחיות את החיים, בעלי עסקים ואנשי מעשה, שלא מוותרים על המראה האותנטי ועל החיבור לקהילה.

איך זה עובד?

וזה כל הסיפור. השיר הזה מסמל יותר מכל את הגישה האמריקאית מול אתגרי הדור. גישה שמבקשת להתיך את העניינים הגשמיים והרוחניים יחד לתוך הווי החיים היהודי כל כך.

יש לנו חולשות, אנחנו רוצים להתרגש משיר טוב, וכן, המשקה היקר שהשכן ליד מצטמרר מעצם הנחתו על השולחן, הוא גם חלק מהעניין. אבל כמו שאומר מוטי אילוביץ', אלו לא תאוות של גוי, אלא "תאוות ומחשבות לבנו הם לעבודתו יתברך שמו".

לקבלת גיליון חלקי בעמלי המלא, שלחו בקשה לכתובת הדוא"ל: [email protected]