כשלג דאשתקד // ח' רציני

1.

נדמה שהתחרות העיקרית בין החזאים, אלו שהוכיחו עצמם כיודעי דבר, היא לא על כמות המשקעים וגובה המרבד הלבנבן, אלא על הדיוק המירבי בו תשא 'אֶלפיס' בזרעותיה את הפתיתים ותשליך אותו עלינו בדממה. תמו ימי ה"בשעות אחר הצהריים יצבעו גגות העיר ירושלים בלבן"... אמור מעתה - "בשבע יחל לרדת שלג בצפון רמת הגולן, ובשמונה ושלושים יירד בעוצמה בהרים שמעל שש מאות ושמונים וארבעה מטרים" (אם לא יהיו פקקים כמובן).

לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן

צאו וראו מהי שעת השיא לרכישת גזרים עבור הבובות, חזאי נבון ינתב את העומס לימי חמישי לשעות בין הסדרים וְיַתְּרה כי הפעם אפשר לכוון שעונים לזמן כניסת החג הפסטורלי לדקות שבין מקלחות הילדים לשינה.

הדרמטיות בקולו של החזאי, יחד עם תדירות ההתרעות בראשי המהדורות, בשילוב פאניקת הצאן והכמיה שלא תהא כאן רמיה – הן הן הגורמים לתחושה הנפלאה. לרוגע ולשלווה.

"והירא את דבר החזאי... הניס את מקנהו וילדיו אל הבתים".

2.

מי שלא צרב אצבעותיו כמחצית השעה בניסיונות כושלים להיטיב את הכפתורים לעיני הבובה, לתחוב גזר באפה ולעטוף בצעיף את צווארה – לא יצא ידי חובתו. ולא. אין הגבלת גיל בזריקת כדורי שלג הצוננים על נפש עייפה.

אם לראש העירייה מותר להתלהב, לנשיא להשליך פתיתים על רעייתו, ולראש הממשלה להצטלם, אזי אין גבול ומידה למשחק. 99-0 כולל.

אלא שראוי לשים על לב לגבול הדקיק במשחק המהנה בו הצחוק המתגלגל נהפך לדמעות, ולא של גיל, כשהקור חודר והרוח נושבת, וכדור השלג פוגע בעוצמה בפניו המכחילים של השחקן. או משתחל לו לאיטו בין החולצה לגב. ככה בלי כוונה וכדרך אגב.

בדיוק אז הוא הזמן להסיר כפפות ולהנציח את היצירה הבוהקת, להפיץ, למען ידעו דורותיכם.

כי - "יקחו לפחות שעתיים להפשרת פרקי הידיים".

3.

פתאום נהיה בושה לדור מתחת ל-700 מטרים שהם למעלה מפני הים. ולמעלה בקודש.

מעריכים כי מחירי הדירות עולים משמעותית עם התקרבותה של הסערה וצונחים מתחת לאפס רגע אחרי היעלמותה והפיכתו של השלג הצחור לשחור.

"אוייששש.. אתם 680, מאמין שלא יירד אצלכם פתית. חבל. ברחוב מעליכם וואו מה שהולך. סופת שלגים. אין תחבורה שבוע, לא רואים הבדל בין כביש למדרכה, מתבוססים שם כהלכה..." – זה המגזים בקור רוח.

העליות הקשות במשך השנה, הופכות לקלילות (ומחליקות) בימים בהם שילוב של גובה וטמפרטורה מפיקים כבוד ואירוח בני דודים עם חולצה קצרה מבני ברק.

כבישי הבירה מלאו בילדים וילדות ששבעו לשחק ברחובותיהם, וכמהים לפַסל בשלג של השכנים.

והלא אמרו חכמים - "השלג של השני לבן יותר"...

4.

התחבטו המתחבטים מזה עידן ועידנים על מהותו של טון השארת ההודעה בידי מפקח הת"ת. בנקל אפשר לשמוע דרך האפרכסת את המנגינה בעדכון הנאמר ביבושת, בפנים נפולות ובקול צונן משהו, שלא לומר עצוב קמעה.

"תלמידים יקרים, עקב מזג האוויר, לעת עתה, וכפי הנראה, מחר יום ה' לא יתקיימו לימודים בחיידר. נא עקבו אחר ההודעות, בברכת אם יאדימו כתולע כשלג ילבינו".

האם הדבר נובע מחסכי ילדות כרוניים של ילד הכמה למעט חופש מהלימודים המפרכים ואבא המסרב בתקיפות. או שמא זוהי תולדה של אהבת תורה יוקדת של המחנך הדגול, והזדמנות הפז שנפלה בחיקו להמחיש לדרדקים מהם סדרי העדיפויות בחיים. או אולי בכלל הכל חיפוי לאושר ועליצות פנימיים מיום חופש פתאומי ולבן שלא יורד מימי מחלה. לא מופיע בלוח השנה ומאושר בידי הוועדה הרוחנית. כולנו תקווה.

והלא נאמר "וקווי השם יחליפו כח...".

5.

אין בי כל חשק להחליש בכם את עוצמת הביטחון בשוּפֶלים האימתניים שחוצים בגאון ובקול רועם את עיר הבירה הלוך וַשוֹב. וַשוֹב הלוך. אדרבה.

האינטרס הלאומי הוא שתישאו אליהם עיניים מעריצות ותביעו תפילה שהמלח יפוזר במינונו הנכון, והכבישים המוליכים אל האתרים האסטרטגיים יפונו בכף החורקת והחורשת את האספלט הֶהַמום.

אך תפקידי גם להישיר מבט כֶּנה ולדווח את האמת. ורק את האמת. כי דא עקא שאין הדברים פשוטים ובהירים כפי שהם נראים נשלטים ויהירים.

מסתבר, שקבלני העפר בעלי הרכבים הצהובים ומשאיות הסולר מנצלים את היערמות השלג בעיר הקודש לאסוף את הזהב הלבן שמשתפך ברחובות קריה ולמלאות בו יסודות לבניינים רבי קומה!! כן כן במסווה של פינוי צירים והשלכת מלח. הם בעצם זורים מלח על הפצעים. ובכך, הם גם קונים לעצמם שם טוב ואיחולים, וגם מתקדמים בבניה בתנאים מעולים...!

אכן, על חשבוננו ודווקא ביום חגינו, ללא טיפת בושה ועם לא מעט רעשי רקע, חורצים שיניהם של הטרקטורים עמוק במיסי הארנונה היקרים, מצטלמים וחוסמים צירים.

וכבר דרשו "על גבי חרשו חורשים ודפקו לנו תַּ'כבישים".

• • •

וּבַיּוֹם בּוֹ הַשֶּׁלֶג יַפְשִׁיר // וּמֵהַבֻּבּוֹת יִוָּתְרוּ רַק גְּזָרִים // יִתְנַגֵּן לוֹ נִגּוּן טוֹב וְשִׁיר // יְהַדְהֵד אַף מִתַּחַת לְהָרִים. // מַנְגִּינָה שֶׁל צִפִּיָּה שֶׁיָּשׁוּב // עִם הַמֶּתַח שֶׁל לִפְנֵי, וְהַתִּקְוָה // שֶׁיִּתָּפֵס מַהֵר. זֶה חָשׁוּב // וְתִצָּבַע בְּלָבָן הַגִּבְעָה...

גַּם זִקְנֵי צְפַת לֹא זוֹכְרִים // בְּכָל שָׁנָה מֵחָדָשׁ // יָמִים מֻשְׁלָגִים וְקָרִים // הַתְּמוּנוֹת מוֹסְרוֹת לָנוּ דָּשׁ. // וְעַד שֶׁיָּשׁוּב וְיַפְצִיעַ // הַלָּבָן שֶׁמְּרַגֵּשׁ גַּם גְּדוֹלִים // אֲנִי כָּאן רַק לְהַצְבִּיעַ // עַל גְּבָהִים שֶׁעוֹשִׂים תַּ'הֶבְדְלִים...