אאא

הדחתו השערורייתית של השדר הימני יעקב ברדוגו מתחנת הרדיו הציבורית גלי-צה"ל, מסמנת במידה רבה את אופיו האמיתי של המחנה ה"נאור" וחושפת את גבולות הגזרה של הפלורליזם המדומה בו הם מנופפים. מחיאות הכפיים שלהם נוכח ההדחה, מצביעות על הערכים שבהם הם באמת מאמינים.

מחנה השמאל שמתיימר לקדש את חופש הביטוי ומוכן לטענתו להקריב כל דבר לשם השגת מטרה זו, איננו מסוגל לשמוע נימת ביקורת על עצמו, בטח לא בעוצמה שכזו. שם זה נגמר. אלו שבשם חופש הביטוי מעודדים מעשים שלא ייעשו, מכשירים כל שרץ ומכילים שנאת יהודים, זעים באי נוחות כשבסך הכל קורעים את המסיכה מעל פניהם.

לא לחינם התעוררה סערה ציבורית כה אדירה מפיטוריו של ברדוגו, שמשדר כאמור בערוץ שממומן כולו מכספי ציבור. התחושה היא שיש מי שמעוניינים לסתום לכולנו את הפה, גם אם המיקרופון בו אנו משתמשים שייך לנו בדיוק כפי ששייך לבעלי ההשקפות ה'נכונות'.

התוכנית היומית אותה שידר ברדוגו, זכתה לתהודה עצומה וגרפה אחוזי האזנה מדהימים. וזה היה להם לרועץ. שר הביטחון בני גנץ, כמו יתר חבריו לממשלה שמטיפים יומם ולילה על קדושת חופש הביטוי, עשו יד אחת כדי לזרוק בבושת פנים את מי שמשמיע בגאווה את קולם של מיליוני אזרחים מושתקים.

 ברדוגו חשף: "הציעו לי להיות מקום 3 ב'ימינה'" (צילום: באדיבות חדשות 13)

טוב עשו ראשי בלוק הימין שהודיעו כי יפסיקו להתראיין בתוכניות הרדיו שמשודרות בגלי-צה"ל, בתקווה שהפעם יעמדו בהבטחתם ולא ימהרו לכופף את הראש ולהתפתות לעוד דקת שידור בגלי-גנץ. איש ציבור מהימין שיהין לשתף פעולה עם תחנת רדיו ציבורית אשר משתיקה בבוטות קול ימני חשוב, נותן את ידו לדיכוי המקומם.

יחד עם זאת, יש צד נוסף בפרשה. הרבה דברים אפשר לטעון כלפי הממשלה הזו ולהאשים בהם את מנהיגי השמאל. על דבר אחד אין חולק: בשונה מהנהגת הימין בישראל, הם יודעים לשלוט. כשהם חפצים לקדם סדר יום מסוים – הם עוברים מדיבורים למעשים, ולא בוחלים באמצעים.

מנהיגי הימין לאורך השנים, הצטיינו בפיזור הבטחות בחירות. התמידו בהצהרות לפיהן "חייבים לעשות סדר". השמיעו נאומים רהוטים ובנויים לתלפיות על החובה ליישם מדיניות ימין ועמדו תחת כל מיקרופון רענן בכדי להציג את משנתם הסדורה בנושא. חלקם אף הגדילו לעשות וחיברו ספרים עבי כרס על השקפת עולמם הלאומית. אם רק נגיע לשלטון - הכל ייראה אחרת, הבטיחו לנו בביטחון.

במבחן המעשה, נאדה. למעלה מ-12 שנות שלטון ימין רצופות, מלאות בהצהרות יפות למכביר, אך נעדרות מעשים משמעותיים שהטביעו חותם לדורות. הימין אמנם היה בשלטון, אבל האחיזה שלו הייתה חלשה ורופפת, מערכות השלטון נותרו כשהיו.

ברגעי האמת, מנהיגי הימין ונתניהו בראשם, העדיפו לסגת לאחור. לא להרגיז יותר מידי את השמאל. הממלכתיות גברה על הימניות. האיזון הפך לדגל מרכזי. ההבטחות נזנחו לטובת סיסמאות של אחדות. דווקא בצמתי ההחלטות הקריטיות, הימין נכנע לתכתיבים והשלים עם כל גחמה שבאה משורות המחנה היריב.

היו להם סיבות לרוב. תירוצים בלי סוף. החל מהחשש לנקמת "המערכת" ועד לפראנויה מתגובה לא מידתית של יפי הבלורית והתואר מתל-אביב. בפועל, מדיניות הימין תמיד רוסנה והיתה מוגבלת, עד כדי שקשה היה לזהות אם השלטון בישראל בכלל בעל אוריינטציה ימנית.

והנה הגיע הרגע, השמאל באדיבות "אנשי הימין" בנט, שקד, סער ושות' עולה לשלטון, והם לא מהססים. בבת אחת, בלי הודעה מוקדמת, הם דורסים הכל. בלי להתחשב בייעוץ המשפטי או בכל גורם מפריע אחר, השמאל מפגין משילות ועושה ככל העולה על רוחו.

מנהיגי הימין: מומלץ שתעיפו מבט לעבר השלטון הנוכחי, תעקבו מקרוב ותלמדו היטב כיצד מבצעים דה-פקטו את האידיאולוגיה שבשמה נבחרתם ולמענה עליתם לגדולה. ביום מן הימים, כשתשובו לאחוז בהגה השלטון, אולי תעשו את זה טוב יותר, כי עד כה - נכשלתם.