אאא

1:

״וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלוקיכם״

רש״י הקדוש מסביר שמזה שלא כתוב כמו ברוב המצוות ״דבר אל בני ישראל״, אלא ״דבר אל כל עדת בני ישראל״, מלמד שנאמרה פרשה זו ב״הקהל״, כלומר שנצטוו בני ישראל להתאסף כולם ולשמוע את הדברים מפי משה עצמו ולא כשאר הפעמים שהיו חלק מהעם נשארים באהליהם והיו שומעים את הדברים בהמשך מאחרים ששמעו אותם מפי משה.

ה״אור החיים״ הקדוש חולק ואומר שבניגוד לכל הפעמים שהיו כל הגברים באים להקשיב לדברי משה, כאן במקרה זה הגיעו גם הנשים והטף.

מה מיוחדת פרשה זו שהצריכה את כולם להקהל?

רש״י אומר, מפני שרוב ״גופי תורה״ תלויין בה.

אך הוא לא מסביר מה הם.

2:

ב״מדרש תנחומא״ מפרט יותר ומסביר מה מיוחד בפרשה זו שצריכה להאמר ב״הקהל״, כיוון שעשרת הדיברות מוזכרות בה.

בעשרת הדברות כתוב: ״אנוכי ה׳ אלוקיך..״ - ובפרשה זו כתוב: ״אני ה׳ אלוקיכם..״

בעשרת הדברות כתוב: ״לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני..״ - ובפרשה זו כתוב: ״אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם..״.

בעשרת הדברות כתוב: ״לא תישא את שם אלוקך לשוא״ - ובפרשה זו כתוב: ״לא תשבעו בשמי לשקר..״

בעשרת הדברות כתוב: ״שמור את יום השבת..״ - ובפרשה זו כתוב: ״את שבתותי תשמורו..״

בעשרת הדברות כתוב: ״כבד את אביך ואת אמך..״ - ובפרשתנו כתוב: ״איש אמו ואביו תראו..״

בעשרת הדברות כתוב: ״לא תרצח - ופרשתנו כתוב: ״לא תעמוד על דם רעיך..״.

בעשרת הדברות כתוב: ״לא תנאף״ - ובפרשתנו כתוב: ״מות יומת הנואף והנואפת״

בעשרת הדיברות כתוב: ״לא תגנוב״ - ובפרשתנו כתוב: ״לא תגנובו״.

בעשרת הדברות כתוב: ״לא תענה ברעך עד שקר״ - ובפרשתנו כתוב: ״לא תלך רכיל בעמך״.

בעשרת הדברות כתוב: ״לא תחמוד״ - ובפרשתנו כתוב: ״לא תעשוק את רעך ולא תגזול״.

וממילא, אם בעשרת הדברות כתוב ״ויחן שם ישראל כנגד ההר״, כאיש אחד בלב אחד, כך בפרשתנו ״דבר אל כל עדת בני ישראל״, שכולם צריכים להיות שם כדי לשמוע את דברי משה.

3:

כתוב בפרשתנו ״לא תלך רכיל בעמך״ וזהו המקור בתורה לכל ענייני לשון הרע.

ה״חפץ חיים״ לקח כמשימת חייו להלחם בתופעת הלשון הרע וכתב את הספר החשוב ״נצור לשונך״.

כך כתב הרב זליג פליסקין בהקדמה לספר.

״הלשון הרע הנה השורש לפגעים חברתיים רבים, היא גורמת לפרוד ומחלוקת, צער ועוגמת נפש בין בני אדם, מביאה אל קיצם קשרי נישואים ומטילה שינאה בין ידידים.

שנאת חינם, קנאה ומדון, מתפשטים באמצעותה כמו מחלות באמצעות חיידקים וזיהום.

בגלל רכילות מאבדים אנשים את משרתם ומקור פרנסתם ואין זו גוזמא לומר כי היא ממיתה חיים בטרם עת.

למרבה הפלא, עוצמת ההרס והחורבן הבאים בעטיה של הלשון הרע ידועה ומוכרת לכל ואף על פי כן אין הלשון נרתעת, תמיד מוצאים תירוצים והיתרים להצדיק את הרכילות, ״אמרתי זאת רק בצחוק״, ״זה לא פוגע בו״, ״זה לא ממש לשון הרע״, ״ממילא כולם יודעים על כך״ ועוד כהנה וכהנה אמתלות לרוב הבאות להשקיט מצפון נוקף ולהתיר מילים אסורות.
מציאות מרה זאת היתה לנגד עיניו של ר׳ ישראל מאיר הכהן״.
עד כאן דבריו.

יש רעיון יפה שמובא גם ב״בעל הטורים״ וגם בספר ״הרוקח״ (ר׳ אלעזר מגרמייזא).

המילה ״בעמך״ מופיע בתורה בדרך כלל ללא האות יו״ד, אך פה ב״לא תלך רכיל בעמיך״ המילה ״בעמיך״ מופיעה בתוספת האות יו״ד (בגימטריה 10) והיא באה לרמז שאדם שהולך רכיל עובר על כל עשרת הדברות.

4:

בזמן כתיבת שורות אלו, שוקעת לה השמש ולוקחת איתה את ״יום השואה״, יום שאצל רבים מאיתנו יושב עמוק עמוק בלב.

עדיין חיים איתנו מעטים שחוו את הזוועות על בשרם ממש, יום זה מחזיר אותם אחורה בזמן לאותה תקופה קשה, אין לי אפילו אפשרות לדמיין מה הם מרגישים ומה עברו.

רציתי לשתף אתכם בסיפור מרגש שסיפר נכדה של ניצולת שואה.

כך כתב הנכד אביתר:

״לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. למעשה כך נהיה לה מגיל 15. ואני? אני עד גיל 10 בכלל לא ידעתי שהפה של סבתא אילנה עקום.

אבל כמו ילד סקרן שאוהב להקשיב להורים, או יותר נכון, להאזין להם בזמנים שהוא לא אמור לשמוע, שמעתי שסבתא מתביישת. מתביישת בפה העקום שלה. ואני רק בגיל 10 הסתכלתי שוב על סבתא וראיתי שהפה שלה באמת עקום. אבל היא סבתא שלי, אז לא שמתי לב לזה עד אז.

וגדלתי, ובררתי, ושאלתי, והבנתי שהפה של סבתא אילנה עקום. אבל זה רק בגלל שהלב שלה ישר.

כי שם, בבלוק, באושוויץ, סבתא הייתה הראשונה בדרגש. אותו קרש עץ, ששבע בנות ישנות בו, אחת על השניה, אחת ליד השניה. ולידן, בכניסה לבלוק, הסיר. לא של האוכל. הסיר של הצרכים. מונח במקום שסבתא, הראשונה בדרגש, רואה היטב.

ובאותו לילה, בתוך כל הרשע המשתולל בעולם, גברה רשעה על רשעה ושומרת הבלוק הזהירה, כי אבוי לאותה אחת, שלפני המסדר של 4:00 לפנות בוקר, תעשה את דרכה לסיר ותיתפס. הצורך הבסיסי של כל אדם, נמנע.

ובאותו הלילה, ממש לפני המסדר, אמא אחת, שביתה נערתה הייתה עימה, כבר לא יכלה להתאפק. רצה לסיר וחזרה לדרגש. והשומרת? שמעה את הרעש ולא ראתה את הדמות.

צעקות-נביחות לחלל החדר: "מי זו הייתה? מי זו?". וסבתא. אילנה בת ה15. ראשונה בדרגש, ראשונה בקרבה אל הסיר. לא של האוכל. נשלפה לחקירה מהירה. "את היית חייבת לראות! את הכי קרובה!" והיא עונה "אינני יודעת". השוט מונף, הזדמנות אחרונה.

ואני שואל את סבתא. "ידעת סבתא? והיא עונה: ידעתי ידעתי, אבל איך יכולתי למסור מישהי לקלגסית. ועוד להשאיר את ביתה לבד". אני כבר הייתי יתומה. ואיך אהפוך בעצמי ילדה נוספת ליתומה?

ילדה בת 15 בשם אילנה. או בשם העברי שכבר נשכח ממנה: הניה מלכה, עומדת מול שוט מונף, ואומרת: אינני יודעת. והשוט והקלגסית, הכו ללא רחם. בראש, מכה ועוד מכה, ואחת בפנים שהשאירה פה עקום לכל השנים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואנחנו מאז ששמענו, הזכרנו לסבתא, הפה שלך, הוא עיטור גבורה לכל החיים. עיטור של אור וחן כנגד כל החושך והכיעור שהיה שם.

לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. אבל הלב שלה ישר.

סבתא הלכה לעולמה לפני כמה חודשים, עם פה עקום, אבל עם חיוך גדול על הפנים. על הניצחון שלה שהתבטא במדינה, צבא יהודי ועשרות נכדים ונינים.

כשהייתי שואל את סבתא אילנה, מה התפקיד שלנו מול הרשע הנאצי. היא עונה "להוסיף טוב, לאהוב את המקום שאנחנו חיים בו, ואחד את השני".

ככה מורכב. ככה פשוט.

יהי זכרה ברוך״.

יהי זכרם של כל קדושי השואה ברוך.

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי