אני חושש מכאוס // ח"כ בצלאל סמוטריץ'

אבל אני אומר את האמת, אני חושש.

אני חושש כי אני שומע את הציבור, כי אני מקבל עשרות פניות שמבהירות לי שאנחנו לקראת כאוס חלילה.

נתחיל מההתחלה. באופן טבעי בכל אירוע המוני ישנם סיכונים. מטרתה של המערכת היא לצמצם את הסיכונים ולנהל את אלה שנותרו. תפקידה של המערכת הוא לא לגרום לאנשים לא להגיע אלא לאפשר לכל מי שרוצה לפקוד את ציונו של הרשב"י בל"ג בעומר לעשות זאת בביטחה. כרגע התחושה היא שהמערכת עושה את הכל כדי לגרום לכמה שיותר אנשים פשוט לא להגיע.

לצערי השיטה שבה נוקטים הממונה ואנשיו היא של ראש קטן ואפס לקיחת סיכונים ולא של ניהול מאוזן של הסיכונים. דבר שעלול להביא דווקא להמון סיכונים אחרים.

תראו, אני בכלל לא נכנס לשאלות מקצועיות של מספר האנשים שיכול להכיל ההר ועוד שאלות רבות שעדיף שמהנדסים ויועצי בטיחות יקבעו.

לא על זה אני מדבר, אלא על ההתנהלות.

כרגע, פחות משבועיים לפני האירוע אף חסידות לא יודעת כיצד יראה האירוע שלה, לא יודעת מתי הוא והיכן הוא. הדבר הזה פוגע משמעותית ביכולת לרכוש כרטיסים כיוון שרכישת הכרטיסים מוגבלת בזמן.

קבוצות שלמות וציבורים שלמים שנוהגים זה עשרות שנים לפקוד את הציון אבל לא מאוגדים בחסידויות או קבוצות מאורגנות אחרות לא נלקחים בכלל בחשבון. פריסת ההיסעים ומכירת הכרטיסים נעשית בערים מאוד מסויימות של ציבורים מאוד מסויימים ובלי לקחת בחשבון ציבור כללי רחב.

נמשיך, מספר אנשים שעוסקים כבר שנים ארוכות בהילולת הרשב״י באו לממונה והציעו לו לקיים אירועים בשטחים פרטיים בשטחי מירון ועל ידי כך לבזר את ההתקהלויות הציבוריות ולצמצם באופן משמעותי את העומס בהר עצמו.
באופן שאני לא מצליח להבין, מוערמים קשיים ובירוקרטיות הזויות על המפיקים שמעוניינים להקל את העומס על ההר.

במקום לחבק בשתי ידיים את היוזמות הפרטיות המערכת עושה הכל כדי לטרפד את המהלך ובכך מגדילה בידיים את העומס בהר עצמו.

לא זו אף זו, הגדיל הממונה לעשות ובמהלך חול המועד פסח הוציא הודעות חגיגיות כאילו כל הבעיות נפתרו. בפועל, פחות משבועיים לפני האירוע, מרבית החסידויות עומדות מול שוקת שבורה. וכך גם קבוצות רבות, ועוד יותר מכך הציבור הרחב.

החשש הגדול הוא שאי הוודאות יביא לאיזור מירון לקראת ל״ג בעומר עשרות אלפי אנשים מתוסכלים על נשיהם ילדיהם וטפיהם שאין להם כרטיסים ושאין להם דרך להגיע להר.

חשש נוסף הוא קושי גדול של המערכת להוציא את החוגגים מההר, דבר שיגרור איחורים, עומסים נוראים ולחץ גדול בחניונים שירכזו את החוגגים שממתינים לעלות להר.

הדבר האחרון שאנו רוצים לראות אלו תמונות של מאבקים בין אלפי יהודים שרק רצו להתפלל בציון של ר׳ שמעון בר יוחאי לבין שוטרים וסדרנים שמחוייבים לפקודות ולהנחיות.

ואם לומר את האמת, ישנה תחושה נוספת שקשה לברוח ממנה. קריסת המערכות של מכירת הכרטיסים והשגת הכרטיסים בדרכים רבות ומשונות כמו גם תמונות מחוייכות של מתן כהנא עם גורמים פוליטיים מסוימים מעלים את החשש שקומבינות ולחצים פוליטיים מנהלים את האירוע ושיש מקורבים שמקבלים את מה שהמון העם לא יכול לקבל.
ועוד דבר, צריך לדבר על הפיל שבחדר. האסון הנורא מאפשר למארגנים מרחב נקי מביקורת כיוון שכולם חוששים להיתפס כחסרי אחריות וכמי שמסכנים את שלום הציבור. סוג של פחד שאחז בנבחרי הציבור מלהתערב ולקחת אחריות.

אז אני ממש לא מתכוון לשחק את המשחק הזה.

כן, אני חושב שמצב שבו המערכת מייצרת הגבלות הזויות שלא מתכתבות עם שום הגיון בריא כמו איסור על הדלקת אבוקות אש באופן מסודר (למה? מה הקשר לאסון מירון?) וכמו הרחקה של שש שעות בין אירוע לאירוע, ההגבלות שגם לא מתכתבות עם שום הנחיה בשום אירוע המוני אחר הוא מצב לא תקין. האיסור הגורף על כל דבר היא הדרך הקלה והפשוטה. הכי קל להגיד לכל דבר לא. זו לא דרך אחראית, כי היא עלולה להביא לאבדן שליטה ולסכנות גדולות לא פחות.

אז מה כן?

1. מתחמים פרטיים. לפעול מהר להקמת מתחמים פרטיים שכבר אותרו ורק מחכים לאישור ולהכשרה מינימלית ולאפשר לחסידויות וקהילות שירצו לקיים בהם אירוע קהילתי. זה עוד ניתן. ובעיקר להבין את כלל הציבורים, את הצרכים שלהם ואת מה שחשוב להם.

2. שקיפות. לוותר על הפרוטקציות והקומבינות. לפרסם את הכל באופן שקוף וברור.

3. ניהול סיכונים. מלא להגיד לא לכל דבר. להיות פתוחים לפתרונות יצירתיים. לעבוד מתוך הגיון ולא מתוך פחד. לוודא שיש רציונל אמיתי מאחורי כל מגבלה, וכך למנוע בלאגן, כאוס, וסיכונים גדולים.

אני מעמיד את עצמי להיות לעזר לכל עשיה חיובית שתקדם את ההילולה להיות בטוחה יותר לכבודו של התנא האלוקי רבי שמעון בא יוחאי. להתקיים בביטחה, אבל להתקיים.

תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ, הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ, הוּא יַמְלִיץ טוֹב עָלֵינוּ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי: