אאא

1:

הרמב״ן בתחילת הפרשה מסביר שאחרי שבספר ״ויקרא״ נכתבו דיני הקורבנות, כאן בספר ״במדבר״ נכתבו דיני המשכן ואוהל מועד.

בפרשת ״ויקרא״ הזהיר על טומאת המקדש וקדשיו, שלא יכנסו למקדש ושלא יגעו או יאכלו קודשים בטומאה, שם מדובר באזהרה לדורות.

לעומת זאת כאן בפרשתנו האזהרות הן על המשכן, בתקופת המדבר.

לפי הרמב״ן, השראת השכינה שבמשכן היתה דומה להשראת השכינה בהר סיני, ישנה הקבלה בין פרשה זו של הגבלות המשכן, להגבלות שכתובות בספר שמות לגבי הר סיני.

כשהיה ה״כבוד״ שוכן על הר סיני נאמר (שמות יט יב): ״והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע מות יומת״.

אצלינו לגבי המשכן נאמר (במדבר א נא): ״והזר הקרב יומת״, ושם לגבי הר סיני נאמר (שמות יט יג): ״לא תיגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה״.

אצלינו לגבי המשכן ציווה (להלן ד כ): ״ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו״ - וזהו כמו שהזהיר שם (שמות יט כא): ״פן יהרסו אל ה׳ ונפל ממנו רב״.

אצלינו ציוה על הכהנים שיחנו סביב למשכן וישמרו עליו ועל כליו ככתוב (להלן י״ח ה): ״ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח״ - וזהו כמו שנאמר שם (שמות יט כב): ״וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו״, וכן נאמר (שם כד): ״והכהנים והעם אל יהרסו״.

אם כן לפי הרמב״ן יש הקבלה בין המשכן לבין הר סיני לעניין ההגבלה על ההתקרבות אליו ובשמירתו.

2:

ממשיך הרמב״ן ומסביר שספר ״במדבר״ עוסק רובו ככולו במצוות שנהגו לאותה שעה בלבד, שנצטוו עליהם רק כשנמצאו במדבר.

בנוסף לדינים אלו, עוסק ספר ״במדבר״ גם בניסים שנעשו אז לעם ישראל, כגון נס השליו, עונש קורח ועדתו, פריחת מטה אהרון, נס הוצאת מים מן הסלע, נס נחש הנחושת, נס אשד הנחלים ונס באר המים שהלך עם ישראל במדבר.

בנוסף, מסופר איך החל הקב״ה להפיל בפני עם ישראל את אויביהם, כגון במלחמה עם סיחון מלך האמורי, במלחמה במלך ערד ובמלחמה עם מלכי מדיין.
בהמשך כתוב איך תחלק הארץ כשיגיעו אליה.

לפי הרמב״ן, בספר ״במדבר״ לא מוזכרים כמעט מצוות שנוהגות לדורות, חוץ מכמה מצוות בענייני קורבנות שהתחיל אותם בספר ״ויקרא״, שם לא נשלם ביאורם והשלימם פה בספר ״במדבר״, כגון ענייני ״מתנות כהונה״ שהשלימם בפרשת ״קרח״.

3:

בספר ״תכלת מרדכי״ מונה תשע מצוות שנאמרו לדורות שנכתבו בספר ״במדבר״ וב״אברבנאל״ הוסיף עליו עוד כמה מצוות.

בלקוטי ״חבר בן חיים״ מונה את המצוות הבאות:
בפרשת ״נשא״: ברכת כהנים, סוטה ונזיר:
בפרשת ״שלח״: מקושש, ציצית, חלה ונסכים.
בפרשת ״קרח״: כל מתנות כהונה ולווים.
בפרשת ״חוקת״: פרה אדומה.
בפרשת ״פנחס״: קרבנות תמידין ומוספין ונחלות.
בפרשת ״מטות״: נדרים וגיעולי נכרים.
בפרשת ״מסעי״: ערי מקלט והסבת נחלה.

אם כן לפי דברים אלו, לכאורה קשה על דברי הרמב״ן שאמר שבספר זה אין כמעט מצוות לדורות, והרי ספרנו מצוות רבות שנאמרו לדורות?

ה״אברבנאל״ מסביר שהמצוות לדורות שמוזכרות בספר ״במדבר״ נכתבו ״אגב גררא בתוך הדברים״, (אם אני מבין נכון בדבריו, כנראה שאין זהו המקור העיקרי של מצוות אלו, אלא רק הוזכרו כדרך אגב, ומקורם העיקרי נכתב במקומות אחרים), ולפי דברים אלו אפשר להסביר שהרמב״ן התכוון שאין בספר ״במדבר״ עיקרם של מצוות לדורות.

ניקח לדוגמא את מצוות ״ציצית״ שמוזכרת גם בחומש ״דברים״ (כב יב): ״גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה״.

בפרשת ״ציצית״ האמורה אצלינו בחומש ״במדבר״ (טו לז-מא), לא פרש הכתוב את מספר כנפות הבגד שיתחייבו בציצית, לעומת הכתוב בחומש ״דברים״ שם מוזכר שצריך ארבע כנפות.

כנראה לדברים אלו התכוון הרמב״ן, שעיקר דיניהם של ה״מצוות לדורות״ המוזכרות פה, אינו כתוב בספר ״במדבר״ אלא במקומות אחרים.

4:

בפרשת ״פנחס״, כשהתורה מציינת את מניינם של כל אחד ואחד משבטי ישראל, מוסיפה התורה לכל אחד ואחד מהם תוספת מעניינת לשמם.

לדוגמא: ״לרְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי, לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי״.

לכל משפחה הוסיפה התורה את האות ה׳ בתחילת שמה ואת האות י׳ בסוף שמה.
חנוך - החנוכי
חצרן - החצרוני .. וכן הלאה וכן הלאה.

ומדוע? כיוון שהקב״ה בעצמו חותם באותיות שמו, אות אחת (ה׳) בתחילת שמה של אותה משפחה ואות אחת (י׳) בסופה של שמה של אותה משפחה, כדי לאשר לנו בחתימתו הקדושה, שכל ילד וילד מאותה משפחה, שייך ללא כל ספק לאביו הידוע, ולא חס ושלום ילד שנתעברה בו אמו מאחד המצריים.

כך חותם הקב״ה בתורה הקדושה על כל הילדים מכל משפחה ומשפחה, מכל שבט ושבט.

בני שבט ״לוי״ לא נספרו עם שאר השבטים ופה בפרשה מבקש הקב״ה שיספרו אותם בנפרד.

גם פה, בספירתם של שבט לוי מופיעה חתימתו של הקב״ה, שמאשרת את יחוסיו של כל ילד וילד ממשפחת לוי, לאביו הידוע ולא חס ושלום למישהו מהמצריים.

לדוגמא (פרק ג כא): ״לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי, אלה הם משפחות הגרשוני״
ובהמשך: ״ולקהת משפחת העמרמי ומשפחת היצהרי ומשפחת החברוני.. ״ וכן הלאה וכן הלאה.

קצת קשה לי, וכי גם משפחות ״לוי״ החשובות והמיוחסות, זקוקות הן לחתימתו של הקב״ה?

וכי יש חשד כל שהוא שימצא חס ושלום ילד אחד שלא שייך לאביו הידוע אלא לאיש מצרי?

הרי שבט לוי היה עוסק בתורה, שבט זה לא היה קשור בחיי היומיום לאנשי מצרים.
שבט זה לא עבד בעבודות הפרך בהם עבדו שאר השבטים, שבט לוי היה פרוש ומנותק מכולם, מופרש מהטומאה ומחובר בקדושה.

מדוע אם כן היתה צריכה התורה לחתום על ייחוס ילדי שבט לוי?

5:

חשבתי לתרץ, שבגלל שמפאת כבודם של שבט לוי לא מנו אותם עם שאר השבטים, אבל עדיין, כשמנו אותם לבד, היו יכולים מלעיזים לבוא ולטעון, שאם הקב״ה לא נותן את חתימתו בשמם, שמא יש בהם מקרים וחלק מילדי שבט לוי קשורים חס ושלום למצריים ולא לאביהם הידוע?

עוד יכולים המלעיזים להגיד שאולי לכן ספירתם היתה בנפרד, בגלל מעשים לא ראויים, ולא בגלל כבודם וחשיבותם.

לכן, קודם כל מפאת חשיבותם ספרו אותם בנפרד, וכדי שלא נחשוב חס ושלום שהם נספרו בנפרד בגלל מעשים לא ראויים, גם עליהם חתם הקב״ה בשמם כדי להודיע לנו שמפאת חשיבותם הם נספרו בנפרד, ולא חס ושלום כמו שהמלעיזים היו יכולים לחשוב.

לפי פירוש זה, אם שבט לוי היו נספרים עם שאר השבטים, עליהם לכאורה לא היה צריך הקב״ה לחתום.

או שאפשר, שבא הקב״ה ללמד אותנו שיעור חשוב.

שלא יגיד אדם שבגלל שהוא חי חיי פרישות, לומד בכולל, אינו מתעסק בענייני עבודה ובענייני המלכות, ואם כך, אין לו לכאורה שום חשש שיחטא, ובטוח הוא ללא ספק שכשר הוא, וכשרים צאצאיו, ואין הוא זקוק לחתימת אישור מהקב״ה.

לכן בא הקב״ה ואומר, שגם בני לוי שהיו פרושים ועוסקים בתורה, לא היו בעבודות הפרך ובסבלם של שאר השבטים ומנותקים לגמרי ממצרים והשפעותיה.

בכל זאת בא הקב״ה ואומר שגם אתם בני לוי לא מוגנים וחייבים גם אתם את חתימת הקודש שלי, כמו שנאמר שאין אפוטרופוס לעריות.

לפי פירוש זה, אם היו נספרים בני לוי עם שאר השבטים, גם אז היה נותן להם הקב״ה את חתימתו בשמם (ולא כמו הפירוש הראשון).

6:

אבי מורי הוסיף, שיש פה גם עניין מוסרי, שלא לעשות ״איפה ואיפה״ בין השבטים.

אם הקב״ה לא היה חותם על שבט לוי, לכאורה זה היה מוציא לעז ופחיתות כבוד על שאר השבטים.

מילא אם שבט לוי נספר בנפרד, זה בגלל שנספרים הם ״מבן חודש״ ומעלה, ולא ״מבן עשרים שנה״, לצד עוד כמה סיבות, דוגמת שלא רצה הקב״ה שתחול המגיפה העתידה לבוא גם על שבט לוי ולכן ספר אותם בנפרד.

אכן דברים אלו הם מעלה לשבט לוי אך לא על חשבון פחיתותם של שאר השבטים.

מה שאין כן אם לא היה חותם הקב״ה על שבט לוי, דבר זה היה מוריד מערכם של שאר השבטים.

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי