אאא

אין עוד עם שההיסטוריה שלו, הזהות שלו, ועומק הקיום שלו עוצבו מתוך עיסוק ולימוד בספר כמו העם היהודי. "לפי שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה" קבע רבנו סעדיה גאון. התורה, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, היא בית היוצר לנשמת האומה, היא היסוד עליו עומד הקיום של העם היהודי.

ספר התורה ליווה את עמנו לאורך כל הדורות. כבר במעבר הירדן בימי יהושע בן נון, הצטווה יהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". מאז ליווה העם את התורה והתורה את העם, בחורבן הבית הראשון, בשיבת ציון, בחורבן הבית השני ובשנות הגלות - מעולם לא מש ספר התורה הזה מפינו. גם כיום, בימי שיבת ציון המתחדשת עלינו לעשות מאמץ להעמיק ולהתמיד בלימוד התורה, ולדלות ממנה דרכי חיים. לימוד התורה איננו עוד מקצוע, הלימוד הוא סוד היהדות. סוד כוחנו, ומשאת נפשנו.

בסיוון תש"ו (1946) הגיע למחלקת העלייה מכתב מסבי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל, שבו הוא ביקש סיוע בהעלאת 500 בחורי ישיבות מאירופה, שנמלטו ליפן בזמן מלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן נשלחו לשנחאי, רובם חניכי ישיבת מיר המעטירה.

במכתבו מבכה סבא זצ"ל את אבדן גדולי התורה ובחורי הישיבות בשואה האיומה: "אוי לנו על שברנו הגדול כים! ... 'היה העולם שמם' .... גם היום עלולה חס וחלילה תורה להשתכח מישראל על ידי ההשמדה הזאת, אם לא נמהר בעוד מועד להציל את הגחלת האחרונה...זוהי פליטת סופרנו מגיא ההריגה, מהגהנום הנאצי! מהם יתד, מהם פינה לעתידה של היהדות בארץ ובתפוצות".

פחות משמונים שנה עברו מהימים בהם היה חשש ממשי שמא תשתכח תורה מישראל והנה זכה העם היהודי, וזכתה מדינת ישראל שעולם התורה פורח בממדים שכמותן לא נודעו בכל תולדות ישראל. במובן הזה, חג מתן תורה, חג השבועות, מהווה הזדמנות לזכור את נס פריחת התורה, ולהכיר ולהוקיר את לומדי התורה ולימוד התורה ומשמעותה לדורנו.

על דברי הפסוק "ויחן שם ישראל תחת ההר" כותב רש"י, רבן של ישראל, את דברי המכילתא "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת". קבלת התורה הייתה חייבת להיות כאיש אחד בלב אחד, תוך מחויבות וקשר עמוק של כל יהודי ויהודי. שאר כל החניות היו כבר לצערנו בתרעומות ומחלוקות.

תכונתו של חג מתן תורה עולה בקנה אחד עם האחדות האידאית של עמנו, לא רק בהקשרו כחג מתן תורה, אלא גם כזה שמסיים את ספירת העומר. בימי הספירה אנו זוכרים בין היתר את תלמידיו של רבי עקיבא, אשר נהרגו משום שלא נהגו כבוד זה בזה, ובימים האלה עלינו להדגיש גם את דברי המוסר הללו כך שיחלחלו בליבנו. אין יהודי יותר מהוויכוח, מהמחלוקת המתקיימת לשם שמים, אך הגבול הוא תמיד גבול הכבוד. ככל שנדע לחלוק עמוקות אך גם לכבד את מי שסברותיהם, אמונותיהם ומעשיהם שונים משלנו, ואפילו לאהוב אותם – שהרי אחינו הם – כך נדע לקיים ולגדל את אומתנו בתורה וביראה.

בפרוש עלינו חג מתן תורה, תפילתי היא שלא רק נדע ללמוד וללמד, להעריך ולהוקיר את לומדי התורה ועוסקיה, אלא שנדע גם לקבל אותה יחד, כאיש אחד בלב אחד.

זה הרגע והמועד שבו נתחייב כולנו בערבות ואהבה לכלל ישראל וכפי שאמרה "אמא של מלכות", הגיורת הראשונה, נתחייב גם אנחנו אחד לשני: "באשר תלכי אלך, באשר תלוני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי".

חג מתן תורה ואחדות ישראל שמח!