תובנות לחיים ממגילת ״רות״ // עמירן דביר

מדוע קורה לנו לפעמים, לאחר שאנחנו טורחים ועובדים על מידה מסוימת (כגון התגברות על כעסים, איפוק, שמירה על הקדושה ועוד), ואז כשנראה לנו שהצלחנו לעמוד במשימה ולהגיע ליעד שהצבנו לעצמנו, פתאום יש תחושה של כשלון, של קריסה ויאוש בגלל שלא הצלחנו להשלים את המשימה במאה אחוז.

2:

יש פסוק שאומר ״שבע יפול צדיק וקם״, המספר ״שבע״ מראה על ריבוי.
לכאורה, מדוע קוראים לו צדיק? הרי הוא נפל שבע פעמים, והיה צריך לכאורה לכתוב משהו דוגמת ״שבע יפול אדם וקם״, מדוע אחד כזה נקרא צדיק?

התשובה היא כיוון שהוא קם. הוא לא התייאש אלא קם ועוד פעם קם ועוד פעם קם.
אדם שנופל ויודע לקום בחזרה הוא בגדר צדיק.

מסלול חיינו מורכב מהשתדלות, התאמצות, נפילות, קימות, הסקת מסקנות, ירידות ועליות.

אלא שתפקיד חיינו, לאחר התהליך הארוך, להגיע למצב שנייצב את עצמנו באותה מידה שעליה עבדנו קשה, קצת יותר גבוה ממה שהיינו לפני כן.

תפקידנו לעבור תהליך של עליות ומורדות כדי להרים אותנו בסופו של תהליך יותר למעלה ממה שהיינו בתחילת התהליך.

3:

אך עדיין צריך להבין, מדוע לאחר עבודה כל כך קשה, כשהיינו בטוחים שהתייצבנו, לפעמים מגיעה נפילה שגורמת לנו ליאוש.

מדוע דבר זה קורה לנו ואיך עלינו להתמודד איתו?

4:

אם מתבונן במגילת ״רות״, יתכן ונקבל תשובות והסברים לשאלה חשובה זו.
יתכן גם שנמצא את הפתרון המעשי לחיי היום יום שלנו.

5:

לפני שנמשיך, כדאי לבדוק מדוע קוראים את מגילת ״רות״ בחג השבועות?

תשובה: רות היתה ״אמה של מלכות״.
היתה הסבתא רבה של דוד המלך שממנו יצאו כל שלשלת המלכים של עם ישראל.

גם המשיח שעתיד לבוא במהירה בימינו יהיה מצאצאיו של דוד המלך ולכל זה אחראית ״אמה של מלכות״ הלא היא ״רות״.

רות שהיתה גיורת, זכתה שממנה תצא מלכות.

6:

כשמלך שלמה המלך, כתוב באחד הפסוקים ״וישם כסא לאם המלך״.
הפשט הפשוט, שמדובר על אמו, בת שבע.
אבל חז״ל לימדו אותנו שפסוק זה מדבר על רות בעצמה.

היא זכתה לאריכות שנים מופלגת, וראתה את שלמה שהיה בן נינה, יושב על כסא המלכות.

7:

דוד המלך נולד ונפטר בחג השבועות.

8:

ביום חג השבועות עבר עם ישראל סוג של ״גיור״.

לפני כן הם היו מצווים רק על שבע מצוות בני נח, (פלוס מצוות מילה שקיבלו מאברהם אבינו).
כשקיבלו את התורה, התגיירו ונוספו להם 606 מצוות.

כמו עם ישראל שעברו גיור בחג השבועות, עברה גיור גם רות.
לכן שמה ״רות״ - גימטריה 606 - המצוות שנוספו לה מעבר לשבע מצוות בני נח שכבר היתה חייבת בהן.

היא היתה הגיורת הכי גדולה בהסטוריה, אם כן זאת אחת הסיבות שקוראים את מגילת ״רות״ בשבועות.

9:

עוד סיבה לקשר של רות לקבלת התורה.

רות היתה בעלת חסד ברמה מאד גבוה .
היתה מסורה במקסימום למען חמותה - נעמי.
שלא כמו אבימלך למשל, עליו נדבר עוד מעט.

כשרוצים לקבל את התורה, צריכים לקבל קודם בסיס של חסד ורגישות לזולת.
ללא מרכיב חשוב זה, יהיה קשה לקבל את התורה הקדושה.

אם כן, ביום חשוב זה של קבלת התורה, כדאי לנו לקרוא ולהבין את מגילת ״רות״, כדי שנוכל לקבל מושגים בחסד ואהבת הזולת.

10:

בקשר לנושא זה, נביא את הסיפור החשוב על אותו אחד שרצה להתגייר ופנה בתחילה לשמאי ואמר לו שברצונו ללמוד את כל התורה בעומדו על רגל אחת.

כתוב ששמאי ״דחפו באמת הבניין״.

לפי הפשט הפשוט, דחף אותו מאיתו במכשיר מדידה לבניה שמודדים בו את המידה ״אמה״.

ניגש הגוי להלל הזקן וביקש את אותה בקשה, הלל הסכים, הסביר לו שהבסיס לכל התורה כולה הוא ״ואהבת לרעיך כמוך״ ו״מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך״ ואמר לו בארמית ״דעלך שנא, לחברך לא תעביד״.

11:

אפשר גם לפרש את הסיפור קצת יותר עמוק.

שמאי לא דחף אותו סתם, אלא מדד את מידת רצונו להתגייר, זה הרמז במה שכתוב ״דחפו באמת הבניין״ - מדד את רצונו האמיתי.

מדוע הלל קבל אותו?
לאותו אחד היתה אפשרות לפרוש לאחר ששמאי דחה אותו, אבל אותו גוי לא ויתר ופנה להלל הזקן.

בגלל הנחישות שלו, קיבל אותו הלל והסביר לו את הבסיס לכל התורה - ואהבת לרעיך כמוך.

12:

חשבתי להגיד שמה שכתוב ״דחפו באמת הבניין״ אין הכוונה ששמאי דחה אותו וסירב להתייחס לבקשתו אלא להפך, דחף אותו, שיכנע אותו ב״אמת הבניין״ - בגלל שהביע רצון אמיתי ללמוד תורה ולהתקרב ליהדות.

(אחרת היה צריך לכתוב ״דחה אותו״ ״סרב לו״ ״העיף אותו״. כשכתוב ״דחפו״ משמע משהו אחר)

שמאי דחף אותו שילך ללמוד אצל הלל הזקן, כנראה שאמנם החליט שמאי שאותו אחד אכן ראוי ללמוד תורה, אך מזגו של הלל יתאים לו יותר.

לכן דחף אותו - שיכנע אותו ב״אמת הבניין״ - או בגלל שמדד את רצונו, אמת - מלשון מדידה.

או שאפשר להגיד ״אמת״ - מלשון אמת.

13:

נשאלת השאלה, אפשר להבין שבקטגוריה של מה שלימד אותו הלל על רגל אחת, נמצאת מצוות צדקה, נתינה, ואהבת לרעך כמוך, לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תיטור, הווי דן את כל האדם לכף זכות, אכן הבסיס לכל הדברים הוא ״דעלך שנא, לחברך לא תעביד״.

אבל מה עם המצוות של בן אדם למקום?
מה עם שבת, תפילין ועוד? מה מצוות אלו קשורות ל״דעלך שנא..״?

14:

אלא שבעומק העניין, התורה מלמדת אותנו שעלינו להפוך את עצמנו שלא נהיה בבחינת ״מקבל״ אלא להיות בבחינת ״נותן״.

כי זאת היא מידתו של הקב״ה ועלינו לעבוד כדי להדמות אליו במידה זו, וזה הבסיס לכל התורה כולה.

היסוד של התורה, ללמד את האדם שכמו שהקב״ה נותן, כך גם אנחנו צריכים, לתת.

ואת זה הסביר לו הלל הזקן על רגל אחת, שאם הוא יעבוד על הבסיס הזה, בהמשך כבר יבוא לו לבד להבין שיש בורא לעולם שציווה להניח תפילין, לשמור שבת ושאר מצוות של בין אדם למקום.

14:

ואת כל זה לומדים מרות, שהקפידה על בן אדם לחברו והתנהגה בצורה נפלאה לחמותה ״נעמי״.

הרי כדי להתגייר, יכלה רות ללכת לאחת מערי ישראל להיכן שיש בית דין ולא היתה חייבת להצמד דווקא לנעמי, אלא שהלכה איתה כדי לעשות איתה חסד, שלא תשאר לבד, עד לרמה של ״באשר תמותי אמות ושם אקבר״.

כשהן חזרו חזרה ל״בית לחם״, הלכה רות לבדה לשדות, כדי ללקוט מזון כדי שיהיה להן מה לאכול.
היא לא הסכימה שנעמי תצטרף אליה ותתבזה.

אל לנו לשכוח שרות לא היתה אשה פשוטה, היא היתה ממשפחת מלוכה, נכדתו של עגלון מלך מואב.
ההליכה בשדות העיר כדי לחפש אוכל, לא היתה קלה לה, אך בכל זאת היא עשתה את זה.

15:

״ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב, הוא ושני בניו, ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה, ויבואו שדה מואב ויהיו שם״.

אלימלך היה אדם מאד נכבד משבט ״יהודה״.
הוא גר ב״בית לחם״ אשר נמצאת בנחלת ״יהודה״.
הוא היה בנו של ״נחשון בן עמינדב״ שהיה הנשיא של שבט ״יהודה״, אותו אחד שהתנדב לקפוץ ראשון לים סוף.

אלימלך היה עשיר גדול, ומדוע עזב את ארץ ישראל?
רש״י מסביר: ״עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין, שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדחקו, לכך נענש״.

כשהיה הרעב בבית לחם, היה באפשרותו לעזור לעניים, אך כשבאו והתחילו לדפוק בדלת כדי לבקש אוכל, מצב זה הטריד אותו, בגלל זה לקח את אשתו ושני בניו וברחו לשדות מואב.

16:

הם התיישבו בשדה מואב, לא עבר זמן רב ואלימלך מת ונשארו נעמי, מחלון וכליון לבד.

לאחר זמן לקחו להם לנשים שתי אחיות מבית מלוכה, נכדות של ״עגלון״ מלך מואב.

כדאי ללמוד מזה שאדם שעוזב את הארץ כדי לגור בחו״ל, לוקח על עצמו סיכון גבוה שאחד מילדיו או נכדיו יתחתנו עם גויות.

17:

השמות האמיתיים של בניו של אלימלך היו ״יואש״ ו״שרף״, אך כאן, המגילה נתנה להם שם אחר לפי מעשיהם.

פעמים שהתנ״ך משנה שמות של אנשים לפי מעשיהם.

גם פה נשתנה שמו ל״מחלון״ - כי צדקותה של רות גרמה שימחלו בשמים למחלון על שעזב את ארץ ישראל והתחתן עם גויה.

לעומת זאת, ״כליון״ - כי מעשיה של עורפה גרמה לו כלייה בעולם הבא.

18:

במגילת רות ישנם הפכים.
מצד אחד רות שהקפידה לעשות חסד ומצד שני אלימלך ומשפחתו שנהגו הפוך.

צריך להבין במה היתה שונה רות מעורפה, מדוע הראשונה קנתה את עולמה בגדול לעומת השניה שמייד באותו לילה לאחר שנפרדה מנעמי עשתה מאה עבירות.

עשר שנים חיו שניהן כיהודיות, איך היה כזה שוני בין שתי האחיות?

אכן היה בינהן הבדל תהומי.
רות מחקה לגמרי את העבר שלה, ואת חייה החדשים בנתה ממקום חדש לגמרי ללא זכר לחיים הקודמים.

לעומתה, עורפה לא מחקה את עברה, ובנתה חיים חדשים על החיים הישנים.

כשהחיים על מי מנוחות יהיה קשה לזהות את ההבדל בינהן.
אך ברגע הראשון שיגיע משבר, אז יתגלה ההבדל התהומי.
זאת שמחקה לגמרי את חייה הקודמים, עברה את המשבר בשלום, וזאת שלא נפרדה מהעבר שלה, תחזור לשם ברגעים של משבר.

19:

סיפורי התנ״ך נועדו בין היתר כדי ללמד אותנו איך ראוי להתנהג, ממה רצוי להתרחק.

גם במגילת רות יש כמה תובנות חשובות שכדאי לנו לאמץ.

אסור לנו להתחמק מלהגיש עזרה למי שצריך.
התעלמות אכזרית מכאבם של אחרים מזמינה הקפדה גדולה משמים, לפעמים עד כדי עונש מוות.

מצד שני, מי שחייו מלאים במעשי חסד, מי שחושב על אחרים ולא רק על עצמו, אחד כזה יקבל המון סייעתא דשמיא והצלחה עד כדי שיצא ממנו מלך ישראל.

עוד כדאי ללמוד, כשחוזרים בתשובה על איזה עניין, חייבים למחוק את אותו עניין שלילי לגמרי, מהשורש, לא להשאיר לו זכר כי רק ככה נהיה מוכנים ברגע של משבר כל שהוא.

אם נחזור בתשובה בעודנו משאירים את אותו עניין שלילי בחיינו, ברגע של משבר כנראה שנחזור לשם.

20:

כדאי לדעת שכשאדם חוזר בתשובה באמת, בכל ליבו, נהפך לו אותו דבר לדף חדש נקי ויש לזה גם הסבר.

בעולם שלנו יש מושג של עבר הווה ועתיד.
הזמן בעצם תלוי בחומר.
אם היינו במקום אחד וגופנו עבר למקום אחר, אפשר למדוד את הזמן.

בעולם הבא שהוא רוחני, גם בנשמה שהיא רוחנית, אין מושג של זמן.

אם אנחנו חוזרים בתשובה שלמה על מעשה מסויים, אותו מעשה נמחק לגמרי והרי הוא כלא היה כי אין מושג של עבר, הכל הווה.

21:

לסיים הנה סיפור על מעלת החסד .

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך סמוך לחורבות ירושלים והיה רבי יהושע בן חנניה הולך אחריו.
כיון שראה רבי יהושע את בית המקדש חרב, אמר: ״אוי לנו, שחרב המקום שמכפרים בו על עוונתיהם של ישראל״.
אמר לו רבי יוחנן: ״בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה (כמו קרבן).
ואיזה? זה גמילות חסדים״ שנאמר (הושע ו, ו): ״כי חסד חפצתי ולא זבח״ (אבות דרבי נתן ד, ה).

טור זה מבוסס על אחד משיעוריו המופלאים של הרב זמיר כהן שליט״א, ממליץ לכולם להקשיב למקור.