בפרשת השבוע 'פנחס' מסופר על 'בנות צלפחד' שלא ויתרו, ובאו בטענה מוצדקת לפני משה רבנו. הרי אביהן לא היה במחלוקת של קורח ועדתו, כי אם בחטאו מת. ולכן, טענו בנותיו, כי יש לנהוג בנחלתו, כפי שנוהגים בנחלת 'הרוגי בית דין' שנכסיהם ליורשים.
מדוע אם כן, שאלו הבנות, לא מגיעה להן את נחלת אביהן בארץ ישראל? על כך עונה אלוקים תשובה ברורה: "כן בנות צלפחד דוברות, תנה להם אחוזה...", אומר אלוקים למשה שהגיש את בקשתן לפני האלוקים, אכן עליהן לקבל חלק בארץ ישראל.
חז"ל אמרו: גדולה זכות הנשים מכוח הגברים, היות ולקראת כניסתן של עם ישראל לארץ ישראל, האמינו הגברים לסיפורי המרגלים ופחדו להיכנס לארץ ישראל כשאמרו לחזור בחזרה למצרים. ואילו הנשים חיכו בקוצר רוח לחיות בארץ המובטחת.
ולא עוד, שהן דורשות לקבל נחלה ואומרות בכך: כן, עלינו להיכנס לארץ ישראל. מסיפור זה אפשר ללמוד את החיבה המיוחדת, שנשות ישראל רוחשות בכבוד והערצה לארץ הקדושה. ככלל, בכל שלב הפיכת ישראל לעם מאז יציאת מצרים, הנשים תמיד קדמו לגברים בחלוציות ובאמונה קדושה.
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים הגברים היו אחוזי פחד והתלוננו, ואילו הנשים יצאו בתופים ובמחולות. גם כאשר בנו את בית המקדש, פנה אלוקים קודם לנשים, ורק אחר כך לגברים, היות ותמיד הנשים צעדו בראש. האישה היא העיקר והראש של הבית, והנשים הן המנהיגות בבית היהודי כבית של חינוך, אהבה, חסד ונתינה.