מדוע יש המתנגדים ל'סליחות מוזיקליות'? // זלמן שטוב

ברשת מסתובב סיפור משעשע שבא להאיר בדיוק את הנקודה הזאת: "מעשה בנער כפרי בור ועם הארץ שלא ידע לנגן בכלי נגינה. כשהגיע לבית הכנסת לסליחות הוא ראה את כולם מנגנים בכינורות וגיטרות. התבייש הנער הכפרי ולא ידע מה לעשות. לפתע נזכר שהוא אמנם לא יודע לנגן, אבל הוא יודע לקרוא. פתח הנער ספר סליחות והחל לזעוק בבכיות 'לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים!' לאחר הסליחות ראו החסידים נהרה שפוכה על פני הרבי. "דעו לכם", אמר הרבי לחסידים, "שתמימותו של אותו כפרי עוררה שמחה גדולה בכל העולמות, ובזכותו התקבלו כל השירים והניגונים של כל הציבור", ויהי לפלא".

ולמעשה, אחרי החיוך שמעלה הסיפור, אני רואה שליחות בסליחות בצורתן המוזיקלית, ואסביר: יהדות בכלל, ויהדות של שנות האלפיים בפרט - צריכות לב, דרמה, הוויה של קיום - בלי לב קשה לאנשים להשאר חיוניים, הרוטינה ממוססת כל תחושת חיבור. הרוטינה הופכת כל דבר לחסר משמעות עמוקה.

אין לי שום ספק שאת החיבור שאני חש אל היהדות קיבלתי מאבי. בכל שבת היו (ועדיין) סיפורים מתוך המדרשים הכי נידחים, הסברים על מה אנחנו עושים, שאלות על המילים שאנחנו שרים בזמירות שבת ועוד. את כל אלו היינו מקבלים על מצע של דרמה ואנרגיה מתגלגלת. היינו יחד במצרים, ברחנו מעשיו יחד עם יעקב, רדפנו אחרי המלכים עם אברהם אבינו, בערנו עם הסנה ויצאנו ממצרים.

הדרמה היא הפך מוחלט לרוטינה. הדרמה לוקחת כל דבר, משעמם ולא, והופכת אותו לסיפור, למשהו שנוגע לנו בלב ומתיישב שם. לא לחינם תעשיית הסרטים צומחת ומשגשגת בעולם - אנשים מחפשים את הדרמה שחסרה להם כל כך בחיים.

תפילה מעבר לציווי ההלכתי אמורה ליצור חיבור, לחזק את מערכת היחסים שיש לנו עם הבורא. תפילה היא סיבוב צהריים קצר יחד, שנועד לשמור על הקשר שיש בינינו ולהרחיב אותו.

דא עקא, דווקא את כפתור החיבור - התפילה, אנחנו ממלמלים במהירות, מעבירים אשראי וממשיכים הלאה. יש לנו עוד רכבות לתפוס היום.

אם מתבוננים על תפילה אפשר לראות שיש בה פרדוקס, מצד אחד מטרתה לחבר, ומצד שני שמים בפינו מילים קבועות שאחרים החליטו שהן הן המילים הנכונות. כיצד אפשר להתמודד עם בעיה שכזאת? אחת הדרכים היא תפילה מוזיקלית. השירה נותנת נופך דרמתי, מערבלת את הטקסט יחד עם הנפש, ופתאום יש לנו את המקום שלנו בתוך המילים שלהם.

סליחות מוזיקליות מקבצות יחד מאות אנשים שרוצים להרגיש - אבל לא יודעים איך. הטקסטים של הסליחות מלאים בפזמונים שאם לא למדנו אותם והשקענו מחשבה רצינית בהבנת משמעות המילים, הרי שקראנו טקסט, צעקנו קצת באישון ליל (או באישון בוקר למיטיבי סלוח), והמשכנו הלאה למיטה המזמרת.

אז נכון, גם בסליחות כמו שאני עושה - המוזיקליות, עדיין הטקסט נעלם ומי שרוצה להבין, צריך ללמוד. אך הלב מתעורר ואפשר כמעט למשש את התרכובת המיוחדת הזאת בחלל בית הכנסת, מילים מרחפות באוויר לצד נשמות מתרוצצות.