פרק 3: משעלה גאון תנועת המוסר רבי איצ'לה בלאזר לארץ ישראל, בנמל יפו יצא לקבל את פניו רבה הצעיר של העיר, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שדחה בגללו את נסיעתו לביקור במושבות. כשהתבקש רבי איצ'לה לשאת דברים במעמד קבלת הפנים, סירב בענוותנותו המפורסמת, בצטטו את דברי הגמרא על הפסוק "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה" – ורק הוסיף בהתנצלות: "כיון שזקנתי וחסרו לי שיניים, הרי חסר לי שומר אחד, לפיכך ירא אני מלפתוח את פי".
ירושלים לבשה חג לכבוד בואו. מבעוד יום נשלחו לנכבדי העיר מכתבי הזמנה רשמיים תחת הכותרת "חכם בא לעיר", לעמוד בשורה הראשונה בקבלת פני האורח. בתחנת הרכבת דחק המון עצום להתקרב אליו, "כמעט היה נישא על כפיים" מקרון הרכבת אל תוך האולם – כך תיאר עד ראייה באיגרת פרטית. הלילה הראשון התארח רבי איצ'לה ב"בתי מחסה" שבעיר העתיקה, אצל רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי הירש מיכל שפירא. אנשי חצר שטרויס, שהכינו עבורו זה מכבר דירה בת שלושה חדרים לכל בני משפחתו, הגיעו במיוחד לברכו שם, וגילה להם רבי איצ'לה: "אם ירצה ד' ישב אצלנו".
למחרת, לעת ערב, הגיע רבי איצ'לה סוף־סוף אל חצר שטרויס עצמה. הדירה "ישרה בעיניו מאד"; בני החצר השתעשעו עמו בדברי תורה, ולאחר תפילת ערבית ב"קורידור" (המרפסת) שהוכן לו – ליוו אותו כולם למעונו.
עם בואו לעיר הקודש, בחר לקבוע את ביתו בקומה העליונה של חצר שטרויס, כשהוא מוותר על כל גינוני כבוד ושררה רבנית לטובת חיי פרישות, לימוד ושקידה. בני הישוב הישן ביקשו ממנו להחליף את לבושו הליטאי – כובע ומעיל קצר – במעיל ארוך ובשטריימל כמנהג ירושלים; רבי איצ'לה נענה מיד. סיפור מעניין קשור בכך: כאשר החייט הירושלמי הגיע לביתו למדוד לו את הבגד החדש, לא ידע רבי איצ'לה כי לפניו איש מלאכה פשוט, וקיבלו בקימה והידור כאילו היה מגדולי העיר, ופתח עמו בדברי תורה ומוסר ממושכים – עד שהחייט התנצל בביישנות וביקש "לקחת מידותיו לבגד". רבי איצ'לה, נדהם, קרא: "זהו החייט הירושלמי?! ואנכי לא ידעתי... אשריך ירושלים שאלו פני חייטים שבך".
נוכחותו של רבי איצ'לה הפכה את החצר למוקד של עבודה רוחנית. מדי שנה, עם הגעתו של ראש חודש אלול, הייתה משתנה לחלוטין האווירה במתחם. רבי איצ'לה נהג לפרוש לחלוטין מכל מגע עם הציבור, קיבל על עצמו תענית דיבור מוחלטת והסתגר בחדר מבודד בחצר עד למוצאי יום הכיפורים.
מעט מכתביו מאותם ימים מעידים על חרדת הדין והעומק המחשבתי שבהם היה נתון. בחצר שטרויס התחדש והתקבע באותן שנים המנהג המרעיד של הכרזת "אלול!" בקול זועק לפני ברכת החודש – הכרזה שהפכה לסמל של עולמות המוסר הירושלמיים.
אולם, לצד הפרישות החמורה והדרישות הגבוהות מעצמו בענייני יראת שמיים, הנהגתו היום-יומית של רבי איצ'לה בחצר התאפיינה ברגישות אנושית יוצאת דופן ובזהירות מפליגה בין אדם לחברו. תושבי החצר וזקני השכונה נהגו לספר על אירוע שבו נראה רבי איצ'לה הישיש והחלש כשהוא נושא בעצמו דלי מים כבד במעלה המדרגות, לאחר ששאב אותו מבור המים המרכזי שבלב החצר. כשאחד משכניו הצעירים הבחין בכך וניגש אליו בבהילות כדי ליטול מידיו את הדלי ולקיים מצוות חסד, סירב רבי איצ'לה בעדינות והשיב: "גם אני רוצה לקיים מצוות חסד ולהביא מים לאשתי, מדוע שתמנע ממני את המצווה הזו?"
תפיסה זו, הרואה בצרכי הבית והזולת חלק בלתי נפרד מעבודת המוסר, התבטאה גם בעמדתו בענייני הלכה ומנהג. כשביקשו ממנו שאשתו הרבנית תחליף את הפאה הנכרית במטפחת, כפי שהיה נהוג בקרב קהילות מסוימות בירושלים של אז, בירר תחילה רבי איצ'לה אצל רבי שמואל סלנט אם יש בכך איסור הלכתי, ומשנענה שזה רק מנהג ולא עיקר הדין – סירב לבקש זאת מאשתו. לקנאי ירושלים שהשליכו אבנים על ביתו במחאה אמר: "מוכן אני לעזוב את ירושלים, אך לא לומר לה להחליף את הפאה במטפחת". הוא הבהיר כי על פי עיקר הדין וההלכה פאה מותרת לחלוטין, ואין לאדם שום רשות הלכתית או מוסרית לכפות על בני ביתו חומרות אישיות שאינן מעיקר הדין, בפרט כשהדבר נוגע לרווחתם ולהרגשתם.
שילוב זה של ענקות בתורה, פרישות קיצונית מחד, ופשטות, ענווה ורגישות לזולת מאידך, הוא שיצר את ה"רוח של חצר שטרויס" – רוח שנחקקה בקירות האבן והמשיכה להקרין על המתחם גם עשרות שנים לאחר פטירתו.
המשך יבוא...
מקורות: ספר תולדות רבי יצחק בלאזר ("רבי איצלה פטרבורגר"), שנאסף בידי נכדו הרב מרדכי בלאזר ז"ל ויצא לאור בסיוע ועד "שפתי חכמים", תשע"ד.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
1 תגובות