פרק 2: עם השלמת הבנייה בשנת תרנ"ז (1897), הפכה חצר שטרויס למוקד משיכה מרכזי עבור למדני ירושלים ותומכי תנועת המוסר. במרכז החצר הוקמה ישיבת "אור חדש", שהוקמה בהכוונתם הישירה של תלמידי "הסבא מקלם" (רבי שמחה זיסל זיו). מי שנבחרו להוביל את הישיבה ולנהל את סדריה היו מתלמידיו המובהקים של הסבא: רבי שמואל הלל שינקר (חתנו של רבי איצ'לה בלאזר) ורבי ברוך מרקוס (לימים רבה של חיפה).
הקמת הישיבה והגעת המכלול הליטאי אל מחוץ לחומות העיר העתיקה עוררו הדי ענק בעולם התורני. הרושם היה כה עז, עד שהסבא מקלם, הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ביטא את ייסוד החצר והבאת תורת המוסר מליטא לתוככי ירושלים במילים: "אתחלתא דגאולה ממש".
תוך זמן קצר התקבצה בחצר גלריה מופלאה של גאונים ובעלי מוסר, מהבולטים בדורם. לצד רבי יצחק (איצ'לה) בלאזר, קבעו את משכנם במקום רבי נפתלי אמסטרדם – מגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר, שנודע בענוותנותו הקיצונית ובצדקותו; רבי צבי לויטן, מייסד ישיבת "אור תורה" בסלבודקה; רבי יצחק מלצן, מחבר ספרים ודמות ענקית בעולם המחשבה וההלכה; ורבי אריה לייב ברוידא עצמו.
סביב ענקי מוסר אלו התלכדה חבורת תלמידי חכמים ירושלמיים מופלגים, שמצאו בחצר בית וקורת גג רוחנית. בין שוכני החצר נמנו רבי מאיר הלר (הלר-סמניצר), רבי צבי הירש ויספיש (מייסד מוסדות "שומרי החומות"), רבי חיים יצחק טרייצקי, רבי שמואל תפילינסקי (מחבר ספר "פאר עץ חיים"), רבי יונה ראם (מגאוני ירושלים וחבר בית הדין), רבי אליהו ברוך פרלמן, רבי חייקל מילצקי, רבי יהודה הולצמן ורבי זליג לייב לוין.
כך החצר תפקדה כנווה מדבר רוחני, שבו התקיימה קהילה עצמאית כמעט לחלוטין, עם אש"ל מלא, הרחק הרחק מהפוליטיקה והסערות הציבוריות שפקדו את ירושלים של סוף התקופה העות'מאנית.
הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר שהטביעה את חותמה על חצר שטרויס הייתה דמותו של הגאון רבי יצחק (איצ'לה) בלאזר זצ"ל, מגדולי ומובהקי תלמידיו של אבי תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר.
רבי איצ'לה, שכיהן בעברו כרבה הראשי של פטרבורג וכראש ישיבה נודע בקובנה, נמשך לירושלים עוד עשרות שנים לפני שהדבר התאפשר לו. עוד בשנת תר"ס כתב בהקדמתו לספר "אור ישראל" כי לבו נמשך זה מכבר אל "אותם שרידים... יושבי אוהלים של תורה" שבירושלים. כשפנו אליו ראשי ישיבת "אור חדש" בבקשה רשמית שיעלה ויעמוד בראשם, השיב להם באיגרת נרגשת שזה כשנתיים ליבו "התעורר... החפץ להתיישב עם בני ביתי בעיה"ק", אלא שמצבו הכלכלי מנע זאת.
רק בשנת תרס"ד, בגיל שבעים בקירוב, התממש החלום. רבי איצ'לה יצא מווילנה עם בני ביתו – אחרי ארבעים ושתיים שנות רבנות ברוסיה וליטא – והפליג מנמל אודסה אל ארץ הקודש. באוזני חתנו כתב לפני כן: "והנני לבקש מכולכם, העתירו לד' בעדינו להצליח את דרכנו, להביא אותנו אל מחוז חפצנו עיר קדשו". כשהטילה האנייה עוגן בנמל יפו, וישב בסירה הקטנה שהביאתו אל החוף, מילמל רבי איצ'לה שוב ושוב את לשון הגמרא: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה" – מקום שמשה ואהרן לא זכו לו, מי יאמר שאני זכיתי לו.
המשך יבוא...
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות