תשפ"ב, השנה שזה עתה מסתיימת, הייתה שנה סוערת ורוויה באירועים דרמטיים בארץ ובעולם. האמת שכל שנה בעשרות השנים האחרונות היא כזו. בעידן המודרני שהפך את העולם לכפר גלובלי קטן כל אירוע קטן שקורה בחור נידח אחד של העולם הופך במהירות לכותרות בכלי התקשורת גם בצדו השני של האוקיינוס. זו עובדה משוגעת שרבים מצטערים אליה ומבכים עליה, אחרים נהנים ממנה (וגם מתפרנסים. כתבי החוץ התפקדו), אבל כזו היא בסופו של דבר. נגזרים ממנה שלל אירועים מסחררים שמתרחשים מידי שנה בקצב מסחרר ומעסיקים את העולם כולו. כך שאין שנה בלי אירועים סוערים.
למגזין סיכום שנה המלא - הקליקו כאן
ובכל זאת, השנה האחרונה הייתה סוערת במיוחד גם אם נתעלם ממה שקרה ברחבי העולם ונתמקד בכפר הקטן שלנו במזרח התיכון - ארץ הקודש.
לציבור החרדי זו הייתה שנה של טלטלות. מנהיגי הציבור הליטאי והספרדי, מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל וראש הישיבה הגאון רבי חכם שלום כהן זצוק"ל הלכו לעולמם. גם גאב"ד העדה החרדית השיב את נשמתו ליוצרה. על כך ראו בהרחבה בכתבה נפרדת במגזין זה.
גם בארץ זו הייתה שנה רוויה בהתרחשויות. במוקד ההתרחשויות כנראה - גל הטרור והפיגועים האכזרי ששטף את הארץ באמצע השנה ובו נרצחו למוות שורה של אזרחים בידי מחבלים שפלים.
אתגר "קשה"
בכתבה הזו ננסה להציע זווית נוספת לתשפ"ב. זווית חיובית, טובה. זה אתגר מורכב. כלי תקשורת מניח לרוב את האצבע על אירועים מצערים, סוערים. הטבע האנושי גורם לאנשים להסתקרן יותר מאירועי קשים. מה שלא קשה והזוי מספיק - לא מושך, לא מעניין מספיק, לא אִין.
ליברמן כינה את נתניהו "חלאת אדם"? ההמונים מתעניינים. בן גביר ואחמד טיבי כמעט החלו מכות במליאת הכנסת? הקהל לוחץ על פליי בהתלהבות. סרטון גרפי קשה (מטושטש, בכל זאת) מפיגוע טרור או מאוטובוס שדוהר לעבר אזרחים תמימים בשעת לילה בירושלים? עמודת הכניסות מזנקת.
מה משעמם? הנה דוגמה: "נאום מאחד בכנסת: מירי רגב פרגנה לעמיתה למפלגה", או "בשורה טובה: נחנך בית כנסת חדש בירושלים". גם ידיעה על "מאה תלמידי ישיבה שסיימו מבחן על מסכת קידושין בהצלחה" לא ממש תעניין את הציבור. אל תגלו.
האמת שרגעים טובים קטנים ומעניינים כן ישנם. כמו מחבלים שנתפסו או פספסו, חולים קשים שהחלימו, ניצולים מפיגועים. הכל מעניין, דרמטי, אבל בהכל כרוך רגע רע שיכול היה להיות או שהיה קודם לכן. אין טוב מזוקק.
הנה דוגמה לכמה אירועים "טובים" כאלו שהיו השנה. הם טובים כי הם מסמלים השתפרות, עתיד ורוד יותר, צעד טוב שמגיע במקום צעד רע שיכול היה להתרחש במקומו. אבל גם הם מה שקדם להם לא בהכרח היה משמח.
בשלהי חודש תשרי התעורר אחרי חמשה חודשים איציק סעידיאן, החייל שהצית את עצמו מחוץ לאגף השיקום במשרד הביטחון. סעידיאן, ששימש כלוחם ב'גולני', אובחן כסובל מפוסט-טראומה, והיה מהמוחים כנגד היחס שניתן בידי משרד הביטחון ללוחמים סובלי פוסט-טראומה. לאחר שהצית את עצמו במחאה בסמוך לאגף השיקום, פונה לבתי החולים 'שיבא' במצב אנוש.
משפחתו הוסיפה לו את השם חיים ואחרי תפילות במשך חודשים ארוכים הוא התעורר. "אנו בטוחים שההחלמה של איציק, הגיעה לאחר התפילות הרבות וזכות לימוד התורה, שנעשו בעבורו", מסרו בני המשפחה לכתב 'כיכר השבת', איציק אוחנה.
או אירע טוב דומה, בו החתן החרדי איתי חיים (בן אהובה) חמאני, שנפצע קשה לאחר שנפל מגובה במהלך חתונתו, התעורר אחרי כחודש וחצי שבו שהה בתרדמת בתל השומר.
"מדובר בנס של ממש", אומר קרוב משפחתו של החתן בשיחה עם 'כיכר השבת', "יש השתפרות במצבו הרפואי מעל לדרך הטבע, הוא מחייך ומזיז את הידיים. הראנו לו תמונה של הכלה בפלאפון והוא שמח, הרופאים והמשפחה עדיין בהלם מהנס".
חמאני בן ה-34 נפגע במהלך חתונתו בעיר מודיעין, לאחר שרקד על שולחן שהורם בידי חבריו ונפל מגובה רב, הוא נפצע קשה בראשו, הוא אושפז כשהוא מורדם ומונשם במצב קשה בבית החולים 'תל השומר' שם הרופאים נלחמו על חייו עד שהתעורר. חמאני, בן ה-34, נפגע במהלך חתונתו בעיר מודיעין, לאחר שרקד על שולחן שהורם בידי חבריו ונפל מגובה רב, הוא נפצע קשה בראשו, הוא אושפז כשהוא מורדם ומונשם במצב קשה בבית החולים 'תל השומר' שם הרופאים נלחמים על חייו.
יש הרבה רגעים טובים בחיים. אבל בדרך כלל הם קטנים, נבלעים בשגרה השוטפת. צריך לדעת להבחין בהם. לפעמים רק בדיעבד הם מתבררים כטובים. הנטייה האנושית פעמים רבות היא להתבכיין, להסתכל רק על מה שרע. הטוב נשקף לא אחת מהסביבה, מהדשא של השני שהוא ירוק יותר. אבל האמת היא שעם קצת התבוננות אפשר למצוא כמה רגעי טוב כאלו.
נפילה 'משמחת'?
האמת היא שהכל עניין של זווית ונקודת מבט. יש אירועים והתרחשויות שעבור אחד ייראו כמשהו טוב ועבור השני יראו כרגע של אסון והתמוטטות. אותו רגע, שתי פרשנויות.
בחודש סיון השנה קרה אירוע כזה. עבור רוב ככל הציבור החרדי והאמוני הוא היה אירוע משמח, אולי אפילו בין הבולטים ביותר שאירעו השנה.
זה קרה בשעת ערב מוקדמת. ראש הממשלה דאז נפתלי בנט הודיע במפתיע על פיזור הכנסת והליכה לבחירות, פחות משנה לאחר הקמת ממשלת ליברמן-לפיד-עבאס. במקומו של בנט נכנס לפיד לתפקיד ראש ממשלת המעבר.
לא מעט דברי הסתה נשמעו מפי חברי הממשלה היוצאת נגד הציבור החרדי. התעלה על כולם לכאורה אביגדור ליברמן שהתבטא על "מריצות" של חרדים ל"מזבלה" והעביר שורה של רפורמות שפגעו באברכים ובלומדי התורה. גם השר לשירותי דת מתן כהנא העביר רפורמות, לרוב בנושאי דת, שבציבור החרדי היו רבים שראו בהם דבר רע.
עבור מחנה 'רק לא ביבי' לגווניו פירוק הממשלה היה רגע טעון, אבל עבור רבים אחרים הפירוק הזה היה רגע של הגשמת משאלה, של תפילה שהתקבלה. של אירוע משמח.
קורונה אאוט
ובכל זאת היה השנה גם אירוע שכולם יסכימו עליו שהיה טוב. אחרי שנתיים של סגרים ובדיקות ועמידה בתורים והתרחקויות ומסכות - נגיף הקורונה שטלטל את העולם מאז תש"פ הפך להיסטוריה.
הנגיף עדיין כאן, חולים עדיין ישנם, אבל ההיקפים קטנים משמעותית, החשש מנזק ארוך טווח קטן. היחס היום לקורונה בעבור רוב האוכלוסייה הצעירה והבריאה הוא כמו אל שפעת. התקופה שבה היה נדמה כי הכל נגמר - נגמרה.
בחודש ניסן השנה הודיעה הממשלה על הפסקת חובת עטיית המסכות בחללים סגורים. עד אז, במשך כמה חודשים ניתנה האפשרות להסתובב רק בשטחים פתוחים ללא מסכות. מחודש ניסן השנה המסכות חזרו לארון. היום משתמשים בהם רק בבתי חולים ומרפאות - זכר לימים שהיו, ובעזרת השם לא יגיעו שוב.
תשפ"ג בפתח. נאחל שתהיה שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.