היסטוריה ואקטואליה

האמונה בניסים; האם היתה לאריסטו השפעה על הרמב"ם?

פולמוס האמונה בניסים - מי ה"חכם" עליו חלק הגר"מ מאזוז? וגם, ישראל שפירא מגולל את מתנגדי הרמב"ם שגרמו לשריפת 24 אלף עותקי תלמוד בבלי וירושלמי; ומה היתה דעתו של רבי נתן זי"ע על הרמב"ם? (היסטוריה)

ישראל שפירא | כיכר השבת |
הרמב"ם (צילום: מתוך ויקיפדיה)

פרק ט': אנו עוסקים בהגותו של הגאון רבי חיים בלייח אב"ד ורבה של תלסמאן באלג'יריה, שדן בסוגיית ניסי התנ"ך כפשוטם, או לא, ובפתיח לספר 'שער כבוד ה'' בהקדמת 'פתח השער', הביא דעות שונות בראשונים, הן את אלו שביארו ניסים כפשוטם, והן את אלו שסברו שמדובר בחלומות.

מעניין שהגר"מ מאזוז ראש ישיבת כסא רחמים בשיעורו השבועי עסק בין היתר בנושא זה של פרשנות ניסי התנ"ך, ואמר את הדברים הבאים:

"אנחנו הספרדים רגילים בנסים, יש לנו אמונה פשוטה, אין לנו פילוסופיה יותר מדאי. היו פעם פילוסופים, אבל הרשב"א החרים את הפילוסופיה ומאז היא ירדה".

אם ישנם מרבותינו הראשונים שפרשו את ניסי התנ"ך כדבר טבעי, הגר"מ מאזוז שולל זאת מכל וכל. לדבריו, ניסי התנ"ך אירעו כפשוטם:

"אם משתמשים בה זה רק בשביל לענות לאפיקורוסים. כל הדברים שאמרו בתורה ובנביאים הם כפשוטם. קריעת ים סוף – כפשוטה. שלושה מלאכים שבאו לאברהם אבינו – כפשוטם".

בהמשך הגר"מ מאזוז ציטט "חכם אחד" שסבר שפגישת שלושת המלאכים עם אברהם אבינו היה במחזה הנבואה, וכך דבריו:

"היה חכם אחד שאמר זה לא בדיוק שלשה מלאכים, אלא הכל היה במחזה הנבואה, ראה בנבואה שלושה מלאכים. ולמעשה לא יכול להיות שלושה מלאכים, רק מלאך אחד".

הגר"מ מאזוז טען בדבריו שאותו "חכם אחד" סבר שהמלאכים היו בחלום, מפני ש"אריסטו לא יודע שלושה מלאכים". נימוקו של הגר"מ מאזוז ממשיך בכך שאם נטעון כאותו "חכם אחד" שהמדובר בחלום, מה נאמר על הפכת סדום? גם היא במראה נבואה?, וכך דבריו:

"כי אריסטו לא יודע שלושה מלאכים! אם כן בוא נמשיך, אז סדום גם כן נחרבה במראה הנבואה?! אם האנשים שאכלו אצל אברהם זה במראה הנבואה, והגיעו ללוט במראה הנבואה, אז סדום חיה וקיימת עד היום הזה... לך תראה את סדום חרבה! מה זה?!

הגר"מ מאזוז המשיך וציטט את דברי הרמב"ן שהשיג על אותו "חכם אחד", וסבור שהמדובר על מלאכים כפשוטו שהתלבשו כדמות בני אדם ונראו כאוכלים, ו"כל הישובים הם הבל וריק":

"הרמב"ן אומר דברים של טעם. ומנסים ליישב וליישב, וכל הישובים הבל וריק. היו מלאכים ובאו והתלבשו בדמות בני אדם, ונראו כאוכלים. אבל לא להוציא דברים מפשוטם שזה היה רק במראה הנבואה. גם כן הנס שהיה אצל יהושע "שמש בגבעון דום" (יהושע י', י"ב) מחפשים לו כל מיני דרכים".

לסיום מתקיף הגר"מ מאזוז את הפילוסוף היווני המפורסם אריסטו, וטען שהוא אכף את דעתו על חכמי ישראל, ולכך הרשב"א עשה חרם שלא ללמוד את ספרי אריסטו:

"הכל בגלל שאכף עליהם דעת אריסטו, אריסטו אכף על חכמי ישראל את הדעות האלה. לכן הרשב"א עשה חרם לא ללמוד ספרי אריסטו". (הובא בגיליון 'בית נאמן' מס' 335 פרשת ויצא ט' כסלו תשפ"ג עמ' 3).

• • •

יצוין שהגר"מ מאזוז כתב את הדברים בשם חכם אחד, ואולי כוונתו להרמב"ם, אבל הרמב"ם עצמו אמר, שהוא למד את זה מדברי ר' חייא הגדול במדרש רבה. ואולי הגר"מ מאזוז התכוון אליו ב"חכם אחד".

דעתו זו של הרמב"ם לענ"ד ראויה לפרסום ובשמו, ובמיוחד בדורנו שיש הרבה שמתעניינים בהם. לצערנו יש אנשים שעזבו את דרך התורה בגלל שהם לא ידעו שיש דעות רציונליות על ניסי הקדמונים, מחמת העדר ניסים עכשוויים.

אמנם כבר ביארו בעלי ההשקפה בדורות האחרונים שיש בדורות הללו "הסתר פנים", ובשינוי מדורות העבר, שלקדמונים אירעו ניסים מעל דרך הטבע. לצערנו היו אי אלה מיעוטי דעת שלא קיבלו את תרוץ זה של "הסתר פנים", ועזבו את הכל. לו רק ידעו את הגישות הרציונליות של רבותינו זצוק"ל ובראשם הרמב"ם על ניסים דרך הטבע, יתכן שהיו נשארים מאמינים.

רבנו הרמב"ם מפרש הרבה פסוקים על דרך משל והשאלה (מֶטָפוֹרָה, אליגוריה) והוא חושב שכך נכון לפרש, וכך גם לגבי פגישת אברהם עם שלושת המלאכים, הרמב"ם הסביר, שכך נכון לפרש משום שאי אפשר לקבל "ראיית מלאך" במציאות.

למשל: לולא הרמב"ם שביאר את איסור ההגשמה, למרות הפסוקים הרבים שנראה בהם הגשמה על פי הפשט, הדעה הייתה רווחת ומפורסמת שלקב"ה יש גוף, כפי שמשמע מפסוקים ומדרשי חז"ל רבים.

מדוע לא לצטט את דעתו זו של הרמב"ם בנושא פגישת המלאכים עם אברהם אבינו, לעומת פרשנותו בגישום שלקב"ה אין גוף שהתקבלה ללא עוררין?

• • •

השקפה זו של הרמב"ם בפרשנות הניסים המתוארים בתנ"ך ועוד רעיונות אותם כתב בספרו 'מורה נבוכים' ו'מדע', גרמו לחלק מגאוני ישראל, לצאת ולהחרים את ספריו.

בראש החולקים עמד רבינו שלמה מן ההר ותלמידו המפורסם רבינו יונה, שעל פי המסופר, לימים חזר בו, וניסה להגיע לקברו לבקש את סליחתו. ספרו 'שערי תשובה' כותבים תלמידיו, בא לכפר על מחלוקתו העזה ברמב"ם.

החולקים על הרמב"ם חשדוהו שאינו מאמין בתחיית המתים, בעקבות בלבול שחל בדבריו אצל חלק מבני תימן, יצאו נגדו מתנגדיו והוא הוצרך לפרסם "מאמר תחיית המתים" שבו הוא מבהיר את שיטתו בהשארת הנפש ותחיית המתים.

לאחר פטירת הרמב"ם, הוצרך ראש הגולה בדמשק רבי ישי בן חזקיה, לשלוח לחכמי עכו וצפת איגרת ובה הוא תוקף קשות במי שמוציא את דיבת הרמב"ם, ומחייב את כל מי שמחזיק כתבי פלסטר כנגד הרמב"ם להביא זאת לרבי דוד הנגיד נכדו, או לחכם אחר שישמיד אותם.

החכם והמקובל רבי שלמה פטיש ריש המתיבתא בעיר עכו (נכדו של רבנו שמשון בן אברהם משאנץ) הוציא חרם על כל מי שיעסקו בכתבי הרמב"ם.

רבני צפת כתבו איגרת מיוחדת שבה הם מוסרים לנו על נידוי שהם עשו ביחד עם חכמי עכו, על קברו של הרמב"ם כנגד אלו שלא יחזרו בהם מההתנגדות לרמב"ם.

רק לאחר פטירתו, גדלותו העצומה התפרסמה, ואחרי 70 שנה בתחילת המאה ה-14 לספירה, נערך טקס הסרת החרמות על הרמב"ם, ולטקס הזה הגיע נכדו רבי דוד הנגיד בן רבי אברהם. מכיוון שהוא היה אדם מבוגר החליט שלא לחזור למצרים אלא להישאר בארץ ולהיקבר ליד הסבא שלו.

נרחיב מעט על הפולמוס שזעזע את רבותינו הראשונים

בנוסף ל'יד החזקה' שהיווה את ספר ההלכה החשוב ביותר בעם ישראל, מפעל חייו האחרון של הרמב"ם היה ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" שבו הוא כתב ליחידים כדי לחזק אצלם את האמונה שאין לראות סתירה בין התורה לבין המדע בתקופתו שהיה אז הפילוסופיה. לאחר שספר 'מורה נבוכים' התפרסם, היו מחכמי אשכנז שיצאו כנגדו.

מכתב מזעזע של רבי דוד קמחי, הרד"ק מחכמי צרפת (נפטר שנתיים לאחר שריפת ספרי הרמב"ם) מוסר לנו שהכנסייה הנוצרית שרפה את ספרי הרמב"ם בשל הלשנת מתנגדיו. (המדובר לא רק על 'מורה נבוכים', אלא גם על 'יד החזקה').

שריפת ספרי הרמב"ם התרחשה ביד האינקוויזיציה בשנת 1233 למניינם לאחר שארבעים שנים אחרי פרסום ספרי הרמב״ם, פנו מתנגדיו אל הכמרים בטענה שספריו אפיקורסים, כפי שמתאר הרד"ק את פנייתם של מחנה המתנגדים לכנסייה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורוסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפלו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה". (מכתב רד"ק לרבי יהודה הרופא באגרות קנאות עמוד ד בקובץ תשובות רמב"ם ואגרותיו)

הדיון החל בעיר מוֹנְפֶּלְיֶה, ראשיתו במכתב ששלחו שניים מרבותינו הראשונים, רבי שלמה מן ההר ושניים מתלמידיו – רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן שאול – לחכמים שונים בצרפת, חלקם מבעלי התוספות והללו הטילו חרם בעקבות המכתב על ספרי הרמב"ם, והפיצו את דבר החרם בקהילות צרפת וספרד.

רבי יונה גירונדי, שנמנה עם מתנגדיו של הרמב"ם בתחילה, שינה את דעתו בעקבות שריפת הספרים, והוא טען ששריפת התלמוד בפריז למרגלות כנסיית נוטראדם, שהתרחשה שנים מועטות לאחר מכן, בשנת 1244 למניינם אירעה כעונש משמיים על שריפת ספרי הרמב"ם (עדות תלמידו רבי הלל בן שמואל, ראו אגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא בתוך אגרות קנאות-אגרות הרמב"ם).

בסופו של תהליך מתנגדי הרמב"ם הבינו לא רק שעונש שריפת התלמוד היה בגלל שריפת כתבי הרמב"ם, אלא הכמרים ניצלו את העובדה שהם שרפו ספרי יהדות באישור חלק מהרבנים, וטענו שיש לשרוף את כל ספרי היהדות.

שריפת ספרי התלמוד עליה כתב ר' הלל החסיד, הינה שריפת התלמוד הגדולה בהיסטוריה. היא אירעה בצרפת למרגלות 'קתדרלת נוטראדם' בשנת 1240 למניינם בו נשרפו רח"ל 24 עגלות מלאות בשתים עשרה אלף כתבי יד של תלמוד בבלי וירושלמי שקובצו מרחבי צרפת הובאו לרחבת הקתדרלה בפריס והועלו באש. ישנה תמונה המוצגת בבית התפוצות הממחישה את הבאת העגלות המלאות לשריפה.

תלמידו של רבנו יונה - רבי הלל בן שמואל החסיד, כותב ששריפת ספרי התלמוד בעיר של חכמי צרפת- פריז, הינה עונש משמים על כך ששרפו את ספרי הרמב"ם.

מאות שנים לאחר מכן, נחלש לימוד התורה בעם ישראל, בשל שכמעט לא נותרו עותקים של תלמוד, עקב השריפה הגדולה.

המהר"ם מרוטנבורג, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפאריז, כתב על מאורע זה את הקינה "שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ" ובה המלים: "עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ" נהוג לומר קינה זאת בתשעה באב. המהר"ם בעצמו עבר מצרפת לגרמניה שם הוקם מחדש עולם התורה של בעלי התוספות.

בחודש ניסן תשע"ט, ממש כנבואתו של מהר"ם מרוטנבורג 779 שנים אח"כ, עלתה קתדרלת נוטרדאם בפריס באש, מידה כנגד מידה.

כאמור המקורות מזכירים עשרים וארבע עגלות שנשרפו שם. רבי הלל בן שמואל מעיד אחרת: "אלף ומאתים ספרי תלמוד ואגדה" כך או כך, מדובר במספר אסטרונומי של ספרי קודש. נתאר לעצמינו שהיה לפנינו שנים עשר אלף (או אלף ומאתים) כתבי יד של תלמוד בבלי וירושלמי. בימיהם לא היה דפוס, וכל התלמוד נעתק מסופר לרעהו, זו הייתה אבידה רוחנית וגשמית ובכיה לדורות. כמה מחלוקות בדברי חז"ל היו נחסכים לנו אם היה בידינו את כל הגרסאות של הירושלמי והבבלי.

רבי אברהם בן הגר"א כותב בשמו של אביו אדונינו הגר"א, שחז"ל כתבו מסכת 'ציצית', מסכת 'חנוכה', מסכת 'תפילין' וכו', אולם במהלך הדורות הם נאבדו. מי יודע, אולי באותה שריפה מסכתות אלו נאבדו. (ראה הקדמת ספר רב פעלים).

• • •

כמפורסם גישת חסידות ברסלב שוללת את "חקירה" אודות התורה, אלא להתנהג ב"תמימות ופשיטות".

ברם, הרמב"ם גדול הראשונים, שספרו 'יד החזקה' הינו הספר הכי חשוב לאחר התנ"ך ותלמוד בבלי, הגותו בספרו 'מורה נבוכים' סותרת באופן נחרץ את שיטת חסידות ברסלב. הרמב"ם סובר שאדרבה, על ידי החקירה אפשר להגיע לאמונה גבוהה יותר.

בשל כך, ישנם מספר ביטויים של כ"ק האדמו"ר רבי נחמן זי"ע כנגד הרמב"ם. לתלמידו הרה"צ רבי נתן זי"ע מיוחסים אמרות חריפות ביותר, יותר ממורו ורבו רבי נחמן כדלהלן.

בין חיבוריו הרבים של רבי נתן שטרנהרץ - מוהרנ"ת זי"ע ישנו חיבור בשם 'קנאת ה' צבאות', שעליו יש ויכוח אודות זהות כותבו.

ספר 'קנאת ה' צבאות' מהדורת תר"מ לערך. על עמוד השער נטען שהכותב הינו רבי נתן מנמירוב (באדיבות בית המכירות קדם)

בשער הספר מופיעה שנת דפוס מזויפת - תרי"ב (1852), והאמת שהספר הודפס באזור שנות ה-80 תר"מ.

המהדורה הראשונה נדפסה בעילום שם המחבר, ונטען שהספר נכתב ע"י שד"ר מארצות המערב בשל כך שמעלליהם של המשכילים הגיעו עד יהודי מארצות המערב (צפון אפריקה).

במהדורות הבאות הספר יוחס לרבי נתן מברסלב, ונדפס שמו על החיבור.

רנ"צ קעניג, ביבליוגרף מפורסם שחקר את ספרי ברסלב, נותר בספק מי חיבר את הקונטרס, אולם הוסיף ש"כמה מלשונות הספר מתאימים במקצת לספרי ליקוטי הלכות".

בספר 'קנאת ה' צבאות' מובאים התקפות חריפות על המשכילים משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, דוד פרידלנדר, שמואל רומאנילי, הפילוסוף לייבניץ ("המשוגע ליובאניץ ישו"ז [ימח שמו וזכרו]"), "ראש התנין מ"ד [משה דעסוי = מנדלסון]" וכדומה.

אף נגד רבנים יוצא מחבר 'קנאת ה' צבאות' כגון רבי יהודה אריה ממודינא וספרו "ארי נוהם".

בספר ''קנאת ה' צבאות' הובא בשם "גדול אחד" שיר אודות ספר "מורה נבוכים" להרמב"ם.

שיר אודות "מורה נבוכים" להרמב"ם מתוך 'קנאת ה' צבאות' (HebrewBooks)
שיר אודות "מורה נבוכים" להרמב"ם מתוך 'קנאת ה' צבאות' אוסף אדוארד בלנק וילנה, מתוך ספרייתו של ר' מתתיהו שְׂטרָאשוּן מייסד "ספריית שטראשון" הידועה בעיר וילנה שבליטא, בנו של הגאון רבי שמואל שְׂטְרָאשׁוּן (הרש"ש)

במהדורה הראשונה שנמכרה בבית המכירות קדם, לצד אותו שיר מופיעה הגהה בכתב-יד (בעפרון): "אין לדעת מי סדר את הפמפלט המכוער הזה אבל ראוי הוא לקרעו כדג ולנדות אותו על בזיון ת"ח...".

כאמור, בשל הדברים החריפים שנכתבו באותו החיבור, רבים סבורים שלא רבי נתן מברסלב זי"ע כתב את דברים אלו.

אחד מהקטעים מתוך קונטרס 'קנאת ה' צבאות', חריף ביותר ונטען בו שכל היסודות של המשכילים, הם מספר 'מורה נבוכים' להרמב"ם.

"והנה, ידענו גם ידענו שכל יסודתם הרעוע [של המשכילים] היא על ספר מורה נבוכים, והטפלים אליו. אך זה ידוע כמה וכמה צוחו ככרוכיה כל גדולי דורי הגאונים הצדיקים האמתיים על כל מה שכתב בספר הנ"ל – ששרפו אותו וכמפורסם באגרות שנדפסו, שנכתבו בצעקות מרות – כראוי לצעק על כל מה שכתוב שם".

לא ברור המשפט "על כל מה שכתוב שם", שכן רוב הקטעים בספר 'מורה נבוכים' הובאו וצוטטו ברבים מספרי הראשונים והאחרונים וכדרכה של תורה, וכל הפולמוס כנגד 'מורה נבוכים', היה רק על מספר קטעים מצומצם.

עוד הובא ב'קנאת ה' צבאות':

"ואמור נא אחי ממי אתה צריך יותר להתיירא, אם מהרב משה ז"ל (הרמב"ם), אם מהק יתברך, ומשה ותורתו וכל אנשי הקבלה מיהושע לזקנים ולנביאים ולאנשי כנסת הגדולה?!".

והמשיך וכתב:

"ומי יתן ידעתי מי היה יותר חכם בטבעיות, או אריסטו או הלל ושמאי ויתר חכמי ישראל וכו'. ויש לרב משה (לרמב"ם) על זה טענות חלושות מזויפות, כי מיון גלות הארץ לא נמצא בישראל איש חכם ונבון בענינים האלה כמונו. ואשר הביא אל הרב משה ז"ל (הרמב"ם ז"ל) לחשוב מחשבות רק רע כל היום, הוא חשבו כי אין שום חכמה אחת זולתי חכמת אלה האנשים... זה הביאו אל שאמר כי מרכבת יחזקאל וישעיהו, אשר חיבנו עליה ההסתר, איננה דבר זולת חלק קטן מחכמת אריסטו... עד שהוא מבאר, כי כל מה שהשיג יחזקאל עליו השלום ידוע לכל חכמי הנוצרים הישמעאלים והיונים – ידיעה יותר חשובה ונקיה, מהטעות לפי דעתו, מידיעת יחזקאל עליו השלום... ואני אפלא: אנה פנה רוח ה' מאת הרב משה ז"ל (הרמב"ם ז"ל)? מי החשיך את מאור עיניו? ומי נתן ספר מוטעה לפניו?...".

יש אומרים שחיבר את 'קנאת ה' צבאות' הטשערינער - הגה"צ רבי אברהם שטרנהרץ, בנו של רבי נפתלי הרץ, בנו של רבי שלום שכנא, בנו של רבי נתן זי"ע.

בשמו של רבי אליעזר חשין נאמר לי שהוא קיבל מהגה"צ רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל שטען בנחרצות, שאת 'קנאת ה' צבאות' חיבר אדם גדול שקיבל דברים מרבי נתן זי"ע, אך לא רבי נתן חיברו. כלומר, הספר מעורב, ואין אחריות רבי נתן עליו.

החוקר המפורסם שמואל פיינר כתב מאמרים אודות תנועת ההשכלה, והזכיר את ספר 'קנאת ה' צבאות' מתוך הנחה שרבי נתן כתב אותם.

לסופר מיכה יוסף בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי היה פשוט ש'קנאת ה' צבאות' הוא אחד מחיבוריו של רבי נתן מברסלב זי"ע[1].

התייחס בארוכה לפולמוס מחבר ספר 'קנאת ה' צבאות' חוקר החסידות מֶנדֶל פְּייֶקַאז'[2] והגדיר את 'קנאת ה' צבאות': "אחד מכתבי הפולמוס החריפים ביותר נגד ההשכלה היהודית החדשה בפרט, ונגד הפילוסופיה היהודית מימי הביניים והרמב"ם בכלל".

פייקאז' טוען שהספר הטעה כמה חוקרים חשובים שהתבססו עליו כמקור היסטורי אמין, כגון יוסף קלוזנר. עוד טוען פייקאז': "המחברת נכתבה ע"י שד"ר קנאי שבקנאים, שאפילו על הרמב"ם הוא מדבר בשנאה גלויה". פייקאז' סבור ששייכותו הספרותית של קונטרס זה אינה מוטלת בספק שקשורה לכתבי הפולמוס של חסידות ברסלב.

החוקר המפורסם גרשום שלום סבור ש'קנאת ה' צבאות' חובר על ידי אחד מתלמידי רבי נתן זי"ע ולא נודע מי הוא, ומסתבר שהדפיסו אותו בהעלם מפחד הממשלה, ולכן כתבו דפוס שלא קיים (יאס).

הרב אברהם אליעזר בהר"מ טשינגל שהאדיר את קונטרס 'קנאת ה' צבאות', וסבר שרבי נתן כתבו, ניסה ליישב את התהיות המחקריות שטענו שלא רבי נתן זי"ע כתב את קונטרס זה, אולם פייקאז' מצטט את רבי חיים רוזין מוותיקי חסידי ברסלב בירושלים שהסתייג מקביעתו של הרב טשינגל.

פייקאז' עצמו סבור שמבחינת ציוני הספרים והאישים שנזכרו בקונטרס זה, אין כל מניעה מלייחסו לרבי נתן זי"ע, ומביא חמישה דוגמאות לכך.

הרה"צ ר' אליעזר שלמה שיק - מוהרא"ש זצ"ל מיבנאל התייחס לסוגיה זו של מחבר קונטרס 'קנאת ה' צבאות', וכתב מכתב בנידון, בסוף חודש כסליו תשע"ד. לדבריו את תחילת חיבור 'קנאת ה' צבאות' כתב רבי נתן זי"ע, ואח"כ השלימו תלמידו הרב הקדוש מטשערין זי"ע.

'קנאת ה' צבאות' אוסף אדוארד בלנק וילנה, מתוך ספרייתו של הגאון רבי מתתיהו שְׂטרָאשוּן מייסד "ספריית שטראשון" הידועה בעיר וילנה שבליטא, בנו של הגאון רבי שמואל שְׂטְרָאשׁוּן (הרש"ש)

נסיים בקטעים מן האגרת שכתב הרמב"ן בשיא המחלוקת של חכמי צרפת כנגד הרמב"ם, בה דרש מהם בנחרצות שיחזרו בהם מהחרם על הרמב"ם, ובכך ימעיטו בחילול ה' שנוצר:

"...בשמעי אריות שואגים ממעונותיהם, לביא וליש מהם. רעם שרים ותרועה, חובטים במקל ומכים ברצועה. לכבוש כל באי עולם תחת רגלי כבודם, טול מכה והך על קדקדם, ובעופפם חרבם על פנינו, חרדו רעיונינו, ונבהלו עשתונותינו... והסירותי מסוה הבושה מעם פני, ואשים דברי רבני צרפת נגד עיני, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אשר בם כל תלמיד עולפה., להשיב קושיות, לרבות הוויות, ולשאול אותיות, ובהקשות על גזירותיהם, ובהשיב על דבריהם, אשאל מה ואיך ולמה... ועל הדרך הזה ועל הענין אשאל מפני כבודכם, אזין עד תבונתכם, אחרי הדברים והאמת, בראותי עצתכם הטהורה נסכמת, עדתכם הקדושה חותמת, כל ארץ צרפת רבנים ושרים, פנות שבטים, כלם הסכימו לנדות ולהחרים, כל איש אשר ידו ירים, להגות בספר מורה נבוכים וספר מדע, קרנו יגדע, עד אשר יגנזו גניזה עולמית. זה טופס דבריכם מעט מהרבה, וניצוץ מהמדורה הגדולה אשר לא תכבה... ולולי מדברי הרב ומפי ספריו חיו, ונפשם מדשן חכמתו ירויו, ובאהלו תעודתו ישליו, כמעט רגליהם נטיו. הלכם גאוני התלמוד הטריח עצמו, והוא כמוכרח ואנוס, לבנות ספר מפי פילוסופי יון שמה לנוס, לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס... כי גלו בנים מעל שולחן אביהם, ויתגאלו בפת בג המלך וביין משתיהם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, אף כי חרב השמד, אשר בעוונותינו שרד, בגלות ירושלים אשר בספרד. והותר לקרובי מלכות ללמוד חכמה יוונית, להבין בחכמת הרפואה, לשער כל מדה ולדעת כל תכנית, ויתר החכמות ותחבולותם, להחיות נפשם בחצרות המלכים וטירותם. אף כי אלה חכמות מותרות, ורבותינו ז"ל הזהירונו בהן, וציוונו עליהן. וכאשר אבדו ספרי חכמותינו, באבדן מולדתנו, והוצרכנו ללמוד בהם מספרי היוונים, והעמים השונים, נמשכו הלבבות אחרי המינות, התחילו בשבח וסיימו בגנות. והנה שם הרב ספריו כתריס בפני פורענות... והנני מעיד עלי לפני רבותי שמים וארץ, כי שמענו ממגידי אמת, שבכל ארצות מלכות תימן, קהלות רבות עוסקים בתורה ובמצוות לשמן, והיו מזכירים שם הרב בכל קדיש וקדיש "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון", אשר האיר עיניהם בתורה, והעמידן בקרן אורה, לבטל מהן גזירות קשות וכובד המס..."

"לכן רבותינו חושו למניינכם, והוו מתונים בדינכם, החרם יותר, והאלה היוצאת תופר, בתרועת שופר. השמתא במנין אחר תבטל, והנידוי לכל רוח יזרה. טוט אסר וטוט שרי. ויצא דבר מלכות מלפניכם, ותהיו לאגודה וקשר של קיימא, לאבד זרוע רמה, להחרים לנדות ולשמת, כל לשון מדברת גדולות, אשר האלהים יצמת, המלעיג על האגדות, או מרחיב פה על האסמכתות..."

הכותב לפני כבודכם, כורע לכבוד ומשתחוה למורא, תלמידכם הצעיר אשר לכל מצותכם מזומן, ועמהם נאמן. משה ב"ר נחמן ז"ל.

  • ישר כח לידידי הרה"ג ר' יוסף מילר על המקורות ששלח לי לכתבה זו

[1] האסיף ד' ווארשא תרמ"ח 1887 עמ' 65-73

[2] ראה: מנדל פייקאז', לשאלת זהות מחברו של הקונטרס 'קנאת ה' צבאות', קרית ספר, מה (תש"ל), עמ' 617-620.

  • לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר