לאחר סירובו של פרעה לשחרר את עם ישראל ממצרים, מגיעה המכה התשיעית שנחתה על המצרים - מכת 'חושך'.
לפי המסופר בפרשת השבוע 'בא', נענשו המצרים במכה הקשה: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים... לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם".
במשך שישה ימים רצופים שהו המצרים בחושך. ובמכה זו היו שני שלבים – בשלושת הימים הראשונים לא יכלו לראות איש את אחיו, ובשלושת הימים הבאים החושך נעשה סמיך כל כך, עד שלא הצליחו לקום איש מהמושב שלו.
כלומר, אדם שישב לא הצליח להתרומם למצב עמידה, ובמקביל, אדם עומד לא יכול היה להתיישב.
אולם מסתבר שהחושך הנורא מכול היה במובן הערכי - "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" – האחד לא ראה בצרת האחר.
כל אחד היה שקוע בעצמו.
הגרוע מכל הוא, כאשר האדם אינו רואה את צרת אחיו וחברו הקרוב אליו, ואינו מגיע להושיט לו יד בעת צרתו.
הסוף הוא שההתעלמות מצרתו של האח או של החבר הקרוב, תגרום שלו עצמו לא תהיה תקומה – "ולא קמו איש מתחתיו".
חז"ל אומרים שהעובי של החושך היה כמטבע זהב, ומכאן אפשר ללמוד שהרדיפה אחר דינר הזהב (הממון), מגבירה בבני האדם את האנוכיות, עד כדי כך שלא ירצו לראות את צערו של הזולת.