"חייכתי לעולם אבל בכיתי במקלחת": הטור החשוף על עשור המתנה

אני יושבת כאן, בחדר הילדים שפעם היה רק פנטזיה כואבת, ומקשיבה לנשימות הקצובות שלו. על השידה מונחת תמונה שלי מלפני חמש שנים - החיוך שם נראה אמיתי, אבל העיניים? העיניים היו כבויות. אני מסתכלת על האישה ההיא בתמונה ורוצה ללחוש לה: "אני זוכרת הכל. אני לא שוכחת כמה זה שרף".

עשר שנים הייתי ב"המתנה". עשור שבו לוח השנה שלי לא נמדד בחגים או בימי הולדת, אלא בסבבים, בבדיקות דם ובשתי המילים האכזריות ביותר בשפה העברית: "תשובה שלילית".

הבדידות שבתוך השמחה של אחרים

הכי קשה היה לשמוח. אני זוכרת את הרגע שבו חברה טובה לחשה לי את הבשורה שלה. באותו רגע, הלב שלי התפצל לשניים: חלק אחד רצה לחבק אותה, והחלק השני רצה לצרוח, לברוח, להיעלם. הרגשתי כמו פושעת על זה שאני מקנאה, על זה שהחיוך שלי קפא. האכזבה הזו, שחוזרת כל חודש מחדש, היא לא סתם עצב - היא סוג של אבל על מישהו שמעולם לא פגשת, אבל את כבר מתגעגעת אליו נואשות.

הטעות הגדולה שלי: כשביטלתי את עצמי מול המטרה

במשך עשר שנים, שום דבר לא היה "סתם". טיול בגינה הציבורית היה שדה מוקשים של עגלות. ארוחת שבת משפחתית הייתה תזכורת לכיסא הריק שלידי. החסר הזה היה נוכח בכל סיטואציה, צובע את השקיעות באפור.

במשך זמן רב הרגשתי שאסור לי ליהנות מכלום בינתיים. חשבתי שאם אצחק בלב שלם או אצא לחופשה מפנקת, זה כאילו ויתרתי על המטרה. אבל היום אני יודעת - החיים הם לא חדר המתנה. מותר, ואפילו חובה, למצוא רגעים של אושר בתוך החסר. השמחה שלכן עכשיו היא לא בגידה בילד שיבוא; היא הדלק שיאפשר לכן להחזיק מעמד עד שהוא יגיע.

הזוגיות: בין חומה לגשר

ובתוך כל זה, יש את האיש שאיתי. הציפייה הממושכת יכולה להפוך לחומה שבינינו, או לגשר. לפעמים כעסתי עליו שהוא לא מרגיש בדיוק כמוני, באותה עוצמה, באותו כאב פיזי. אבל התובנה הכי גדולה שלי היא שמותר לו לחכות אחרת. הדינמיקה הזוגית הזו, שבה אחד מרים כשהשני נופל, היא מה ששמר עלינו. אל תהפכו את הקשר שלכם רק ל"פרויקט" להבאת ילד. תזכרו שיש זוגיות, מעבר לבדיקות ולתאריכים.

המשפטים שנזרקים לחלל

והסביבה... הו, הסביבה. "פשוט תירגעי וזה יקרה", היו אומרים לי. או אלו שנזהרו מדי, שהיו משתתקים כשנכנסתי לחדר, נועצים בי מבטי רחמים שהרגישו כמו סכינים קטנות. אפילו ההורים שלי, שכל כך רצו בשורות טובות, הפכו לפעמים למשקולת. השאלה המהוססת שלהם בטלפון - "נו, יש חדש?" - הייתה מכבידה עלי יותר מהטיפולים עצמם. רציתי לצרוח להם: "אני מנסה! אני עושה הכל!".

תובנות מהצד השני של המנהרה

היום, כשאני חובקת את הנס שלי, אני רוצה לומר לכן - אלו שעדיין בתוך הערפל:

מותר לכן לא לשמוח. זה לא הופך אתכן לאנשים רעים, זה הופך אתכן לאנושיות. הקנאה היא רק תמונת ראי של הרצון העמוק שלכן.

אל תשימו את החיים בהקפאה. תיהנו, תטיילו, תנשמו. הילד שלכן ירצה אמא חיונית, לא אמא שאיבדה את עצמה בדרך אליו.

שימו גבולות לסביבה. מותר לומר לסביבה הקרובה והדואגת: "אני יודעת שזה מאהבה, אבל בבקשה אל תשאלו. כשיהיה מה לספר, אני אהיה הראשונה לרוץ אליכם".

הזיכרון הוא כוח. אל תנסו למחוק את הכאב. הזיכרונות מהימים הקשים הם אלו שהופכים היום כל חיוך של הילד שלי לפיצוץ של אור. האושר שלי היום הוא לא מובן מאליו, הוא ניצחון גדול והודיה להשם יתברך.

לכל מי שמרגישה שהחודש הזה שוב שבר אותה - אני רואה אותך. אני זוכרת את הריח של בית החולים, את הדמעות במקלחת, את התפילות החרישיות. הלב שלך הוא לא חלל ריק, הוא כבר עכשיו מכיל אהבה אינסופית.

היום אני יודעת שהאימהות שלי לא התחילה בחדר הלידה, אלא בכל פעם שקמתי מהרצפה אחרי תשובה שלילית. את כבר אמא בנשמה, והכוח הזה שאת מגלה עכשיו? הוא המתנה הכי גדולה שתתני לילד שלך כשהוא יגיע.

מתפללת עבור כל האימהות שבדרך: שהציפייה הארוכה תסתיים בחיבוק של נס, ושהידיים שלכן יתמלאו באור שחיכיתן לו כל כך הרבה זמן.