הילד שלי הגיע לגיל שידוכים.
זה צמד מילים שבלתי אפשרי להכיל כשאת אמא לילד מיוחד.
ילד שלא תכננת לו שידוך נוצץ.
שלא פנטזת לו מישהי מבריקה, מתוקתקת, מצטיינת.
רק רציתי שמישהי תסכים לשבת מולו. לשמוע אותו.
לראות את הנשמה הגדולה שלו מאחורי הדיבור העמום, החוסר ביטחון, הלקות, הרגש השביר.
אבל אפילו את זה לא קיבלנו.
לא קיבלנו הצעות.
לא קיבלנו טלפונים.
ולמען האמת — אפילו לא קיבלנו הזדמנות.
כשהבת הקטנה של השכנה התחתנה, כבר לא הייתי מסוגלת להשתתף בשמחות. הייתי הולכת, מחייכת, לוחצת ידיים – ובפנים צורחת.
הבן שלי, שכולו טוב, שמתרגש מברכה של שבת שלום – יושב בבית לבד. אף אחד לא דופק בדלת, לא שואל, לא מתעניין. אין אף הצעת שידוך. אפילו לא אחת.
חברה אחת העזה להגיד לי פעם, כבדרך אגב, “תשמעי, אני אומרת לך את זה באהבה – אולי תפסיקי לחכות לשידוך רגיל. אולי תנסי משהו… מותאם יותר.”
באותו רגע השתתקתי.
הכול בתוכי רעד.
לא כי היא אמרה משהו מגעיל, אלא כי היא אמרה את מה שכולם חושבים – ואף אחד לא אומר.
שילדים כמו שלי, כנראה, לא באמת מתחתנים.
בפנים ידעתי שהיא טועה.
ידעתי שהבן שלי מסוגל לאהוב.
שהוא יכול להיות בעל רגיש, אבא חם, שותף מלא.
אבל זה דרש מישהי אמיצה.
וזה דרש מאיתנו – הורים – להיות אמיצים לא פחות.
לא אחת הבטתי עליו והתפללתי בלחש, בלי מילים מסודרות: תשלח לו מישהי, ריבונו של עולם. תשלח לו את מי שתראה אותו כמו שאני רואה. תשלח לו טוב. לא מושלם – רק טוב.
והלב שלי – כל כך רצה להאמין.
אבל גם לא העז.
כי שמעתי את האנשים מסביבי.
את אמא שלי שאמרה: “זה יהיה קשה. אולי לא כדאי בכלל להכניס אותו לשידוכים.”
את קרובת המשפחה ששאלה אם הוא מבין בכלל מה זה להיות נשוי.
את המורה מהעבר שאמר, "יש לו לב טוב, אבל הוא תלותי מדי. מי תוכל להכיל דבר כזה?"
אני אמא שלו. אני יודעת הכול. אני יודעת שהוא רגיש. שהוא מתקשה להירדם לפעמים. שהוא צריך ליווי רגשי. שהוא צריך אוזן קשבת.
אבל אני גם יודעת שהוא צדיק.
שהוא צוחק מכל הלב.
שהוא יקום בלילה לילדים.
ושהוא יאהב באמת.
לא מתוך נוחות, אלא מתוך בחירה.
אז לא – לא ביקשתי שידוך חלק.
לא ביקשתי שידוך מרשים.
לא ביקשתי יותר ממה שהלב שלו מסוגל לתת.
אני ביקשתי שמישהו ייתן לו סיכוי.
וכשהגיעה ההצעה — הייתי סקפטית.
הבחורה הזו — גם לה לא הייתה דרך קלה.
גם היא לא הובילה את הסמינר. גם היא התמודדה עם קשיים בלימודים, עם ביטחון עצמי שברירי, עם תחושה שהיא תמיד צריכה להוכיח משהו.
גם עליה אמרו שהיא צריכה "מישהו רגיש. שלא ילחיץ אותה."
אז הנה – מישהו רגיש. באמת רגיש.
היא רצתה להכיר.
היא שאלה עליו שאלות אמיתיות, לא שאלות של דף.
והיא נפגשה איתו.
ושוב.
ועוד פעם.
לא הכול זרם.
היו פחדים. היו עיכובים.
אבל היא ראתה אותו.
לא רק את הלקויות.
לא רק את הקושי.
את הוא.
והיום, כמה שנים אחרי – הם נשואים.
יש להם ילד.
הם עדיין צריכים תמיכה.
אני לא מתביישת להגיד את זה.
אנחנו שם איתם, בשיחות, בליווי, בחגים.
אבל הוא פורח.
הוא חייך בחתונה שלו בצורה שלא ראיתי עליו אף פעם.
והיא – היא שותפה אמיתית. היא בחרה בו. כל יום מחדש.
ואני מסתכלת מהצד, והלב שלי מתמלא.
כי זה אפשרי.
כי זה אמיתי.
כי גם ילד מיוחד – ראוי לאהבה פשוטה.
אם יש משהו שאני רוצה שייצא מהכתיבה הזו – זו קריאה ברורה לחברה שלנו:
תפסיקו לפחד מהילדים המיוחדים. אל תדמיינו רק את הקושי. תראו גם את הלב.
אל תשללו מראש. אל תרחמו.
אני לא אומרת שכל אדם עם קושי חייב או יכול להינשא — זו מציאות מורכבת שדורשת אחריות רבה. אבל יש אנשים עם אתגרים, שלומדים, מתמודדים, ומוכנים לקחת על עצמם זוגיות אמיתית. הם ראויים להזדמנות אמיתית לראות את האור שבחיים זוגיים.
תאמינו שהם יכולים.
שהם שווים.
שהם יכולים לבנות בית.
אחר אולי, מאתגר אולי – אבל גם מלא אהבה.
ולאימהות שקוראות את לבי עכשיו –
אני יודעת כמה זה כואב.
אני יודעת מה זה לשבת ולחכות להצעה שלא מגיעה.
אבל תמשיכו להתפלל.
תמשיכו להאמין.
תמשיכו לאהוב את הילד שלכן – לא למרות, אלא בזכות מי שהוא.
כי ילד שמקבל חום, קבלה ואמונה בבית — בסופו של דבר יזכה למישהי שתראה בו את האור ותהיה לו לעזר נאמן, בדיוק כמו שהוא צריך.
וזה שווה את כל הדרך שעברנו.
0 תגובות