הוא פשוט עייף והיא כבר מרגישה שהוא לא אוהב אותה

"על מה את מדברת?" שאל ירון מופתע.

"את חוזר מאוחר ולא אומר מילה.

אתה מחייך לאנשים בחוץ ובבית אתה כבוי.

אני מסתכלת עליך ואני לא בטוחה אם אתה בכלל כאן איתי" אמרה ליטל.

"למה את תמיד מפרשת אותי ככה? אולי תביני שאני פשוט עייף?" ענה ירון בחוסר סבלנות.

"אבל זה מה שאני מרגישה!" אמרה ליטל בקול רועד.

"כל פעם שאני מרגישה שאתה ככה מתרחק ומתנתק אני חווה את זה כמו צעקה מבפנים שאתה לא רוצה אותי יותר ונמאסתי עליך, אני מבינה שזה נשמע קיצוני אבל זה ממש משתלט עליי".

ירון שתק וליטל נשמה עמוק ופנתה אלי.

"אני שונאת להיות ככה" התחילה ליטל לבכות.

"איך ככה?" שאלתי.

"תלותית כזו, חשופה…זה גורם לי להרגיש כמו ילדה בכל פעם שהוא לא רואה אותי.

אני מרגישה שזה מחזיר אותי למקום ישן וכואב" המשיכה ליטל.

"את יכולה לספר לי על הילדה הזו?" ביקשתי ממנה.

"ילדה טובה כזו, שקטה.

תמיד דואגת לעזור ומקווה שיבחינו בה.

כשלא מבחינים בה, היא לומדת להיעלם עוד קצת…." ליטל אמרה כשדמעות עדיין זולגות על לחייה.

"והיום, כשאת מרגישה שאת לא נראית, זו הילדה שמדברת דרכך?" שאלתי.

"היא לא מדברת, היא צורחת" אמרה ליטל.

ירון הסתכל על ליטל, הפעם הוא הצליח לראות אותה בלי כל ההגנות שלו.

"אני לא רוצה שתצרחי, אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה.

אני לא מבין מה אני עושה שמכאיב לך כל כך" אמר ירון בחוסר אונים.

"זה לא באמת אתה שעושה לי….

זה מה שאני מספרת לעצמי עליך.

זה הפחדים שלי שמדברים אלי ודרכם אני כבר חווה את זה…." אמרה.

"את מה את חווה?" שאל ירון

"אם אתה שקט, סימן שאתה לא איתי.

אם אתה עסוק, סימן שאני מיותרת.

אם לא אמרת לי שהתגעגעת אלי, סימן שאתה לא באמת רצית לחזור" אמרה.

"זה נשמע ממש מבהיל לחיות ככה" אמר לה ירון בהזדהות.

"נכון, זה באמת מבהיל.

אני כל הזמן נלחמת בקולות האלה.

יש ימים שאני מנצחת אותם ויש ימים שהם פשוט מחסלים אותי" ענתה לו.

"מה הקולות האלה בעצם אומרים לך?" שאלתי את ליטל

"שהכל עומד להגמר.

שכל מה שקורה בכלל לא אמיתי.

שאני טפשה שאני מאמינה באהבה, שאני מאמינה שבאמת רוצים אותי…." המשיכה לדמוע.

"ומה היית רוצה לענות לקול הזה עכשיו?" שאלתי.

"תשתוק.

אני כבר לא ילדה ומותר לי להרגיש כאב ולא אתן לך להמציא לי סיפורים" ענתה.

ירון הסתכל אליה ואמר לה:

"אני לא יודע איך להגיע אליך כשאת במקום הזה, אני מרגיש שאת נעלמת לי" אמר.

"כי אני נבהלת.

זה גורם לי לבנות חומות הגנה.

באותו הרגע אני מרגישה שאתה האוייב שלי"

"אני לא…." אמר מיד ירון.

"נכון, אתה פשוט לא יודע מה לעשות עם העומקים האלה ואני מפרשת את החוסר אונים שלך כאדישות וזה באמת משגע אותי, זו האמת". אמרה לו.

"תגידי ליטל, מה את צריכה מירון כשזה קורה לך?" שאלתי

"אני צריכה שלא תסתגר.

שלא תשתוק.

פשוט תהיה שם בשבילי, בלי להסביר או לנסות לפתור לי את הבעיות".

ירון הנהן בהבנה.

"ירון, מותר לך להיות עייף, מותר לך לא לדעת מה לומר.

מותר לשניכם לפחד" פניתי בסוף לשניהם.

ליטל הפנתה אליו מבט שקט ועמוק.

"אני לא רוצה להמשיך להיות הילדה הפגועה שמחפשת כל הזמן הוכחות שאתה איתי.

אני רוצה להיות האשה שאתך, לא שריד מהעבר".

"ליטל, מה עוד היית רוצה להגיד לירון?"

"ירון, אני מרגישה אותך עכשיו וזה מרגיש שונה, רגוע ואמיתי" פנתה אליו.

לעיתים, נדרש רגע אחד של מבט אמיץ ואמיתי שיכול לסדוק שנים של חומות.

כשאנחנו מבינים כשהכאב הוא ישן, אבל הקשר הוא חדש ומתחדש.

אז יש לנו סיכוי שנוכל לבחור לא להלחם אלא להחלים ביחד.

•

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות.

חנה דיין

טיפול זוגי ופרטני (לנשים) במשברי חיים

פסיכולוגיה יהודית תורת הנפש

קליניקה פרטית בשפלה

אפשרות גם בזום

054-4480705

מייל: hanna.tipul@gmail.com

לכל המאמרים : www.hannad.co.il

(טיפול פרטני לגברים ינתן על ידי מטפל)