עמיחי ודנה התיישבו מולי בלי להביט זה בזה.
"אנחנו כל הזמן נלחמים אחד בשני ונמאס לנו" דנה פתחה את השיחה בשם שניהם.
"והאמת, זה מרגיש כאילו אנחנו לא מסוגלים פשוט להיות יחד בלי לסבול." הוסיפה דנה
"אני מרגיש שלא משנה כמה אנחנו מנסים, תמיד אנחנו חוזרים לאותו המקום. פשוט מכורים לדרמות שלנו וזה מייאש" אמר עמיחי
"זה נראה כאילו החומר שמדביק אותכם יחד ומחזיק את הקשר הוא הסבל. אתם שמים לב לזה?"
"זה מרגיש לנו נורא, אבל כאילו אנחנו לא מצליחים להתחבר אחרת" ענה עמיחי
עמיחי, שתמיד ניסה לגשר ולמצוא פתרונות נראה הפעם מותש, כמעט מובס.
"לגוף ולנפש יש נטייה להתרגל לסבל ואז הוא מייצר איזור בטוח שכל התשתית שלו זה המקום הסובל הזה.
ואז, כשמשהו טוב קורה לכם….."
"אנחנו לא מוכנים לקבל אותו" התפרצה דנה
"כי אתם לא מפחדים מהכאב אלא מהשמחה, השלמות והתחושות הטובות"
"מה את אומרת? שאנחנו מפחדים להיות מאושרים?" עמיחי צחק
"בדיוק, כי אם פשוט תרגישו טוב, הגוף שלכם לא ידע מה לעשות עם זה, הוא זקוק לאדרנלין של הסבל" עניתי
"זה כל כך מטורף, אנחנו סובלים, פצועים ולא מסוגלים לשחרר" אמרה דנה בבלבול
"אתם פשוט תקועים 'בתוכנה' שהגוף שלכם למד שבה הסבל הוא זה שמחזיק אתכם יחד.
כשחיים שנים בתוך דרמה רגשית מתמשכת, הסבל נעשה כמו מוזיקת רקע קבועה.
שקט מדי, מרגיש מאיים בריקנות אימתנית.
גם כשכבר מתרחשים רגעים טובים, הגוף ממהר "להחזיר את הצליל המוכר", רק כדי להחזיר את היציבות".
"אין איזה עדכון לתוכנה הזו? איך יוצאים מזה? איך אנחנו מפסיקים לרדוף אחרי כאב?" עמיחי שאל
"בהתחלה אפשר להכיר ברגעים הקטנים בהם אתם פשוט יכולים להיות יחד בלי להוכיח כלום.
בלי לריב, בלי להתנצל ובלי לנסות להחזיר את העבר" עניתי
"זה לא פשוט" מחתה דנה
"צודקת, זה באמת לא קל כי הגוף מתנגד לזה, אבל בכל זאת הצעד הראשון צריך להסכים לראות ולהבין שאפשר אחרת".
"אני מרגישה ממש התנגדות, אולי אפילו פחד להיות במקום טוב כזה…." אמרה דנה
"למה?" שאלתי
"אני מרגישה שזה קצת יחזיק ואז יקרה משהו וניכשל"
היא לא ידעה להסביר למה, אבל הפחד הזה היה מוחשי כמעט כמו הכאב עצמו.
"פה בדיוק הסוד.
הרי זה הפחד שלכם: שהכל קל, שיש שמחה והכל מושלם. הרי הגוף שלכם רגיל לסבל וזה מה שאתם מכירים.
ברור לי שתרגישו חוסר יציבות כשהכל ילך טוב וזה נורמלי כי אתם לומדים מחדש להיות במקום הטוב"
"אבל איך עושים את זה?" שאל עמיחי
"תתחילו מדברים קטנים, לדוגמא, פעם הבאה שדנה תכעס עליך אל תתגונן ופשוט תשב ותקשיב לה.
תאפשר לעצמך להקשיב ולהרגיש את מה שהיא מרגישה והגוף יתחיל ללמוד משהו חדש.
תחושה של שקט, קירבה ואהבה שלא דורשת סבל".
"אז מה שצריך זה בעצם לתרגל כל יום ולראות את הרגע שבו אנחנו יכולים להיות ביחד בלי הכאב?" שאל עמיחי
"וכל פעם שתצליחו תדעו שאתם מחזקים מסלול חדש שנפתח - מסלול של אהבה, חום ושלווה.
כל הצלחה כזו תפחית את התלות שלכם בסבל"
ומה נעשה כשניכשל?"
"זה חלק מהתהליך לחזור לדפוסים המוכרים כי זה מה שאתם יודעים…אי אפשר פשוט לזרוק אותם אלא ללמוד לחיות לצידם.
זה דורש סבלנות, מודעות ואומץ.
אתם לא צריכים להיות מושלמים אלא ללמוד להיות נוכחים עם פיתוח של יכולת הקשבה בלי שיפוט ודרישת הסברים.
כשהם קמו, השקט בינהם כבר לא היה אותו השקט הכואב של ההתחלה, אלא שקט חדש ורך, שקט של התחלה אחרת.
האהבה האמיתית לא נוצרת כשאין סבל אלא כשיש מקום טוב שגם הסבל כבר לא מפחיד יותר".
0 תגובות