"אני אמרה להודות לו על זה שהוא בא?"

שלושה ילדים, עשר שנות נישואין, וביניהם משהו שהתייבש, התקשח, הפך לסוג של הסכם שלום קר.

"אני באה לבד כבר ארבעה חודשים," רינת פתחה. עיניה לא עזבו אותו, נוקשות אבל רועדות.

"ופתאום הוא מופיע. ככה, בלי תיאום, בלי התייחסות. ואני אמורה להתפעל?" המשיכה רינת

רפאל משך בכתפיו.

"חשבתי שזה יעשה לך טוב. שתראי שאני מוכן לנסות." אמר

"באמת? אתה מגיע פעם אחת — וזה אמור לכפר על הכול?"

שניהם פנו אליי. חיכו שאכריע. מי צודק. מי 'הבוגר', מי 'הקורבן'.

אבל זה בדיוק המקום שבו אני עוצרת כי ברגע שאני מנסה להכריע מי פה הקורבן, שניהם הופכים להיות שבויים.

"את מרגישה שהוא גזל ממך משהו," אמרתי לה.

"את השנים, המאמץ, התשומת לב, אפילו את הנוכחות הפשוטה של בן זוג ששותף למרחב.

את צודקת — זה באמת לא היה הוגן."

"ואז?" רינת לחשה.

"אז מה עכשיו? אני אמורה למחוא כפיים על פירור נוכחות?" שאלה

"לא. את לא אמורה למחוא כפיים. אבל את כן צריכה לראות מה קורה פה באמת." עניתי לה

"כלומר?" שאלה

"שהוא בחר לבוא. זו לא הצלה, זו לא תשובה. זו התחלה.

והשאלה האמיתית היא לא אם מגיע לו פרס, אלא אם את מוכנה להפסיק להיות קורבן?" שאלתי

"מוכנה? אני מעולם לא רציתי, אבל אני מרגישה שאני לא מצליחה" ענתה.

"זו הדרך היחידה שבה אפשר באמת לבחור" המשכתי.

הרגשתי שהיא נבהלה. לא כעסה. לא דחתה. פשוט נבהלה.

"את מדברת על בחירה, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה באמת בחרתי. אני פועלת על אוטומט. כל כך הרבה שנים. קמה, מתפקדת, שורדת. מישהו היה צריך להחזיק את הבית הזה."

"ברור. וזה בדיוק העניין. כשאנחנו שורדים — אנחנו לא בוחרים. גם אם אנחנו מתפקדים מצוין."

רפאל הסתכל עליי. הפעם באמת.

"ואני?" הוא שאל. "מה איתי? לא הרגשתי בבית פה כבר שנים. היא סוגרת אותי. כל הזמן בודקת אותי. שופטת. לא משנה מה אני עושה, זה אף פעם לא מספיק." המשיך

"אהבה היא לא מקום שבו אתה זוכה בצדק. היא מקום שבו אתה בוחר מחדש, גם כשאתה לא מקבל תעודת הוקרה.

מפגש אמיתי לא יכול להתרחש כשאחד נעלב ונפגע והשני מתגונן ומסתגר כי אז שניכם שוקעים בדינמיקה שבה כל אחד מחכה שהשני ישתנה.

שהשני ישתנה, אז נוכל לפתוח את הלב.

זה לא נקרא בחירה, זו עסקה עם תנאים.

החירות האמיתית בזוגיות מתחילה כשאני בוחר להישאר פתוח גם כשהשני סגור.

כשאתה רפאל בוחר לפעול גם בלי לקבל הכרה על זה ואת רינת בוחרת לראות את רפאל אדם חדש למרות שהעבר עוד צורב"

"אבל איך עושים את זה? שאלה רינת

"זה יכול לקרות רק בתנאי שתוכלו לוותר על הזהות הקורבנית"

"אבל זה לא הוגן.

אם אני בוחרת בו עכשיו, אני מוחקת את כל השנים האלה שבהן כאבתי לבד". אמרה עם דמעות

"את לא מוחקת, את פשוט לא נונת להן לנהל אותך.

הבחירה לא מוחקת את העבר, היא רק מורידה אותו מהבמה ומנתקת אותו מהמיקרופון הראשי"

"ומה אני אמור לעשות?" שאל רפאל.

"לבחור! כל יום, לא בהצהרות, במעשים קטנים. בהקשבה, לא לברוח גם כשהיא עדיין כואבת".

"זה קשה" אמר.

"נכון, כי זה חופש אמיתי. לפרוץ את השבי המוכר זה באמת קשה".

הם יצאו מהחדר כשמשהו אחר עבר בינהם, ניתן היה להרגיש שיש פה שקט של יסודות חדשים שנבנים.

רפאל חזר לפגישה לבד שבוע לאחר מכן.

"אני מבין למה רינת כל כך כעסה.

גם כשהייתי נוכח, לא באמת הייתי איתה.

רינת הייתה אצלי על תנאי.

חיכיתי שהיא תשתנה.

אני ממש מרגיש את השינוי שמתחולל בי, אני מנסה לבחור בה כמו שהיא, בלי לחכות".

שבוע לאחר מכן רינת הגיעה לבד.

"הרגשתי שאני רואה לראשונה את ההתחלה של החירות האמיתית.

לא ניצחון, לא פיוס, אלא ממש בחירה"

"נכון, כי אהבה, בניגוד לאופן התרבותי שלמדנו, לא באמת נוצרת מרגש אלא היא נוצרת מבחירה.

וכל בחירה כזו, יום אחרי יום, מגרשת את הקירות הישנים ומחליפה אותם בחומר אחר, לא אטום, גמיש ופגיע יותר, אבל לפחות, אמיתי".

•

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות.

חנה דיין

טיפול זוגי ופרטני (לנשים) במשברי חיים

פסיכולוגיה יהודית תורת הנפש

קליניקה פרטית בשפלה

אפשרות גם בזום

054-4480705

מייל: hanna.tipul@gmail.com

לכל המאמרים : www.hannad.co.il

(טיפול פרטני לגברים ינתן על ידי מטפל)