תמר נכנסה לשוק העבודה כבר בסמינר. בתחילה שימשה כבייביסיטרית לעת מצוא, ומאוחר יותר עבדה כמורה פרטית לתלמידות מתקשות. בין ערימות של מבחנים, לימודים סיזיפיים ומורות נוקשות, היא תמרנה בקושי אך בכבוד; מעולם לא פספסה שיעור, ותלמידותיה תמיד גילו שיפור משמעותי.
בסוף כל יום, אחרי שהטילה את תיקה על המתלה בבית, הייתה מניחה את השטרות שקיבלה על המדף במטבח. תמר חשה בושה להביא אותם בעצמה להוריה, אך ידעה היטב עד כמה הם זקוקים לזה. השטרות היו תמיד נעלמים כלא היו ביום שלמחרת.
זה היה מעין הסכם שבשתיקה ביניהם. אמה הייתה גננת בחצי משרה, מטופלת בתשעה ילדים רכים. אביה למד ב'כולל' נחשב, אך סירב לקבל את הקצבה החודשית. "תורה שמרוויחים עליה היא לא אותה תורה", גרס תמיד. תמר העריצה אותו על המשפט הזה, וגם כעסה עליו בו זמנית.
היא הייתה ילדה פשוטה עם חלומות פשוטים, של קניון ובגדים יפים. המציאות העגומה חייבה אותה להתלבש יד שנייה ולקנות במכירות חסד; האחריות שחשה כלפי משפחתה גרמה לה לקבל על עצמה כבר מגיל צעיר לקחת חלק בעול הפרנסה הביתי.
כשהגיעה לשלב המסלולים בסמינר, בחרה בראיית חשבון - אחד מלימודי המקצוע התובעניים ביותר. מוחה המתמטי החריף וההשקעה הגדולה שלה בלימודים הביאו אותה למקום הראשון בכיתה; המורות ניבאו לה גדולות ונצורות בתחום. נראה היה שהדלתות ייפתחו בפניה בקרוב, בדרך לעתיד שונה בתכלית מזה שחוותה בילדותה.
• • •
היא הייתה בת 21 כשהוריה הודיעו לה ש"הגיע הזמן".
תמר קיבלה את החדשות ברגשות מעורבים; מצד אחד שמחה מאד על כניסתה למעגל השידוכים, אך שאלת ה"כסף מנלן" העיבה על מנוחתה.
כסף, ועוד כסף. זו הייתה השנה הזאת בה הרכילות המרכזית של הבנות סביבה כללה את הסכומים שמשפחות הבטיחו לחתן המיועד. תמר שמעה את ה"מחירים" והחווירה: הם היו בלתי נתפסים עבור משפחה מרובת ילדים, שחיה מהיד לפה.
בשלב זה בחייה היא עבדה כמתמחה במשרד קטן לייעוץ פיננסי, והייתה רחוקה מהיכולת לממן את ההוצאות הנלוות לחתונה. היא התביישה לשאול את הוריה כמה הם מוכנים לתת, והם מצידם לא טרחו לעדכן אותה. כנראה חששו להעיב על מצב רוחה.
מן השמיים ריחמו עליה; היו הצעות. הם לא היו מהישיבות הכי טובות, ולא מהמובילים בשיעור, אך כמה מהם היו ראויים בהחלט. לפגישות היא הייתה יוצאת מתוך תקווה שלא ישימו לב למצבם הלא מעודד של שמלותיה. פה ושם אף שאלה בגד מחברה טובה.
במהלך הפגישות היא נזהרה כל העת להתרחק מהנושא הכספי כמו מאש. זה לא היה קל, מסתבר; כשהתקציבים פוחתים והסנקציות מתגברות, האברכים לעתיד מחשבים את צעדיהם היטב.
השאלות נסובו סביב סביב, לא ישירות אבל חדורות מטרה: מה בדיוק היא עושה בעבודה, מהן אפשרויות הקידום, לאן היא שואפת. תמר השתדלה תמיד לענות בכנות, אף שבתוך ליבה גאתה תרעומת: מה עם תורה מתוך הדחק? האם אין עוד בנמצא אנשים כמו אבא שלה, שממיתים את עצמם עליה באמת?
ואז הגיעה השאלה של אשר, שגרמה לה לשבור את הכלים.
• • •
"כמה את מרוויחה?".
הם היו כבר בפגישה השלישית, ולמען האמת היא העריכה אותו כבחור נחמד ומתחשב. עם זאת, באותו יום היא הרגישה שהוא מנווט את נושא השיחה שוב ושוב לחלק הכספי. כאילו מכריח את עצמו לעשות זאת, למרות אי הנעימות הברורה.
בשלב מסוים, כשהתפתלה בתשובות מתחמקות, הוא פשוט שאל את זה, ללא משוא פנים: "כמה?".
במשך כמה שניות השתרר ביניהם שקט. ואז, כמו שד כלשהו שהיה קבור עמוק בחדר נסתר בליבה שהתפרץ פתאום, היא מצאה את עצמה מטיחה: "למה זה עניינך?".
תמר התחרטה על המילים באותו רגע בו הוציאה אותם מפיה, אך את הנעשה אין להשיב. אשר החוויר, והיא שמה לב שידיו מתהדקות בקצה השולחן. "אני ממש מצטער", הוא אמר בשקט.
"לא, אני מצטערת", מלמלה בתגובה, מובסת ומאוכזבת מעצמה. "לא הייתי צריכה להגיד את זה".
תמר הבחינה שהוא מתחבט בדעתו אם לומר משהו. אחרי כמה שניות הודה: "ההורים שלי ביקשו שאברר את זה. הם הסבירו לי שהם התקשו לקבל תשובה ברורה, והכסף שאתם נותנים.. כנראה לא מספיק מבחינתם". פניו בערו כשדיבר, עיניו נעוצות ברצפה.
תמר הביטה בו ולא ידעה מה לומר. לרגע נזכרה בשטרות שעל המדף במטבח, בתיקה הישן ובאמה שחוזרת מהגן ישר לטיפול בילדים הרבים, בבית אחד עם שני חדרים. היא מעולם לא ייחלה את הגורל הזה לעצמה, אז מדוע שאחרים כן?
• • •
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבוע אחר כך הם חגגו את אירוסיהם. האולם הקטן היה מלא מפה לפה, אך תמר התבוננה דווקא בפניהם המאושרות של הוריה; לרגע אחד השאירה את כל הטרדות מחוץ לדלת.