לפני תקופה ישבתי לפגישה עם יהודי שעמד בתוך חודש לתת גט לאשתו. מה שהיה בלתי נתפס בחדר לא היה עצם הגירושין, אלא המבט בעיניים שלו. בעיניים נוצצות ומלאות ביטחון עצמי מוחלט, שעה ארוכה הוא פרש בפניי כתב טענות סדור: עד כמה הוא סבל, כמה הוא צודק, אילו עוולות בלתי נתפסות אשתו עוללה לו לאורך השנים, וכמה הוא בתוך המערכת הזוגית הזו היה דמות המופת התמימה, בעוד היא הגורם הבלעדי לכל הצרות.
הוא היה משוכנע באלף אחוז בצדקת דרכו. בשלב מסוים עצרתי אותו ושאלתי בשקט: "אבל תגיד לי לרגע, איפה אתה היית בכל הסיפור הזה?". הוא נעצר לרגע בהלם מוחלט, כאילו עצם המחשבה שיש לו חלק באשמה היא עלבון שאסור להעלות על הדעת, וחזר מיד לספר כמה הוא המסכן.
השיחה הזו לא הייתה יוצאת דופן. אני פוגש את התופעה הזו שוב ושוב, בשינוי אדרת. זה מרגיש לפעמים בדיוק כמו שני רכבים שנוסעים זה מול זה במהירות על גשר צר שאי אפשר לעבור בו שניים. כל אחד מהם אומר לעצמו: אני צודק, אני הייתי קודם, למה שאני אזוז?!
והתוצאה המבישה והכואבת היא התנגשות חזיתית שמרסקת את שניהם יחד לתהום. הריבים הזוגיים הם בדיוק אותו גשר צר, שבו העקשנות העיוורת מובילה לאסון משותף.
זוגות שנקלעים למריבות קשות מסתחררים לתוך מערבולת שבה כל אחד מהם מאמין באמונה שלמה בצידקתו המוחלטת. ההוא ישר וצדיק, והשנייה פוגעת, לא מבינה, אכזרית ולא מתאימה.
כשמריבה מתגברת, קורה משהו מבלבל בנפש האדם: קשה עד בלתי אפשרי לראות שיש עוד צד למטבע. לאט לאט, האדם משכנע את עצמו שהוא הקורבן הטהור, ובן הזוג הוא המתעלל. בתחילת הדרך עוד ישנה איזושהי הקשבה הדדית, הבנה או ניסיון לפייס; אבל ככל שהלהבות עולות והדם עולה לראש, האדם מזין את עצמו בכל כך הרבה מחשבות שליליות נגד השני, עד שהוא בטוח לחלוטין שכל בעיות הבית נובעות אך ורק מנוכחותו של הצד השני.
"ואם בכל זאת עולה בו רגע של הארה והוא מודה שיש לו מה לתקן, או שהוא מבין שעשה דברים לא בסדר ופגע, המנגנון מיד נכנס לפעולה וממעיט בערך המעשים שלו: 'נכון, אולי לא הייתי בסדר, אבל תראה מה היא עשתה לי!'. הוא לוקח את האשמה הקטנה של עצמו ומיד מטביע אותה בים האשמות כלפי הצד השני. כך נבנית חומה של שנאה ותיעוב עמוק."
המציאות המורכבת מול המלכודת הפסיכולוגית
אבל האמת, והיא תמיד כואבת יותר מנוחות הטיעון של אני הקורבן, היא שברוב המוחלט של המריבות הזוגיות יש שני צדדים למטבע. אני לא מדבר כאן על מקרים קיצונים, כמו מקרים של הפרעות אישיות קשות או חוסר התאמה בסיסי ומהותי; אני מדבר על הרוב המוחלט של הבתים. בבתים הללו, בדרך כלל שני הצדדים אשמים, אחד פחות ואחד יותר, אבל לכל מטבע יש שתי פנים.
ופה בדיוק נופלים רוב האנשים. ברגע שאדם ננעל על התחושה הפנימית שהוא צדיק וצודק, הנפש שלו מגייסת שורה של מנגנונים פסיכולוגיים מתוחכמים כדי להצדיק את העמדה הזו בכל מחיר:
טעות ייחוס בסיסית: המנגנון שבו אנחנו מודדים באמות מידה כפולות את עצמנו ואת בן הזוג. כשאנחנו עושים משהו לא בסדר, צועקים, מתפרצים או פוגעים, אנחנו מיד מאשימים את הנסיבות והמצב: "הייתי לחוץ בעבודה", "החיים קשים", "הוציאו אותי מדעתי". כלומר, האופי שלנו בסדר גמור, רק הסיטואציה הייתה גרועה. אבל כשבן הזוג עושה בדיוק את אותו הדבר, אנחנו מיד מייחסים את זה לאופי שלו: "הוא אדם רע", "היא שתלטנית ואכזרית". אנחנו שוכחים שגם הוא היה תחת לחץ עצום.
הטיית אישוש: מנגנון קוגניטיבי שבו האדם מחפש באופן בררני רק את הטיעונים, העובדות או המחשבות שמחזקים את מה שהוא כבר רוצה להאמין, שהוא הצודק. הוא מתעלם במודע או שלא במודע ממידע סותר או מביקורת, ומפרש מציאות ניטרלית בצורה שתשרת את התפיסה הקיימת שלו. כך הוא מסוגל לסלף זיכרונות, להאדיר את הפגיעות שספג ולמחוק לחלוטין את הפגיעות שהוא בעצמו גרם.
דיסוננס קוגניטיבי והגנת האגו: נפש האדם פשוט אינה מסוגלת לשאת את הסתירה הפנימית שבין אני אדם טוב וצדיק לבין פגעתי במישהו בצורה קשה. כדי לפתור את אי הנעימות הזו, המוח מייצר הגנה: הוא משכנע את עצמו שהצד השני כל כך נורא וגרוע, עד שמגיע לו היחס הזה. כך האדם שומר על התמונה העצמית המעוותת שלו כקורבן צדיק ובורח מהאחריות.
עצור לרגע אחד בינך לבין עצמך.
עצור לרגע. אל תחשוב עכשיו על השכן, על החבר, או על מה שקורה בבתים אחרים. תחשוב על הוויכוח האחרון שהיה לך אתמול בבית עם בן הזוג. על מה בדיוק רבתם? האם באמת היה שם עניין עקרוני וגורלי, או ששוב נלחמתם רק על דבר אחד קטן וקדוש: מי מאיתנו יצא צודק?
האגו שלנו אינו סתם תכונת אופי רעה; הוא שותף נסתר ומסוכן שמקנן בכל בית ומחכה לרגע שבו ניתן לו את המפתחות. האגו לא מחפש פתרונות, האגו מחפש ניצחונות. אלא שבנישואין, הכלל האכזר הוא שמי שמנצח במריבה מפסיד את כל החיים שאחריה.
לעמוד מול המראה, להסיר את כל שריוני ההגנה של האגו, ולהגיד בקול רם: "גם אני טעיתי. גם אני פגעתי. יש בי מעשים שצריך לתקן". זהו אחד האתגרים הקשים ביותר שבן אנוש יכול לדרוש מעצמו. הרבה מאוד מקרי גירושין טרגיים היו נמנעים אילו כל אחד מבני הזוג היה עוצר לרגע ושואל את עצמו בכנות: האם אני צודק במאה אחוז? מה החלק שלי בעניין?
הפתרון: לצאת ממעגל האשמה
ראיתי זאת בעיניי פעם אחר פעם: די בכך שרק אחד מבני הזוג מחליט לצאת משדה הקרב של האשמות הדדיות ושל מי צודק, ומביט על המציאות בצורה בוגרת ואמיצה, מברר לעצמו מה אני לא בסדר ומה יש לי לשפר.
ברגע שאחד הצדדים לוקח אחריות אמיתית, הדינמיקה הזוגית כולה משתנה. כי כשאדם משתנה מבפנים, מוריד את הלהבות ומפסיק להילחם על הכבוד, גם הצד השני, בהדרגה, מתרכך. חומות ההגנה נופלות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שלום הבית האמיתי והמבורך אינו שמור למי שתמיד מצליח להוכיח שהוא צודק. שלום בית אמיתי לא נבחר על ידי מי שמוצא את הצדק, אלא על ידי מי שמוותר על הצדק בשביל החיים. כי האמת הזוגית העמוקה ביותר היא זו: לא משנה מי צודק במריבה, השאלה האמיתית היא מי רוצה לבנות בית. הגיע הזמן לצאת ממעגל האשמה, להסתכל פנימה, ולגלות שתיקון אמיתי מתחיל תמיד מהרגע שבו אנחנו מעזים לומר: "גם אני אנושי, גם אני טעיתי, ועכשיו תורי לתקן".
לתגובות: machon.rot@gmail.com