בתחילת המאה ה־19 מדינות חזקות היו בתהליך התרחבות מואצת. עידן האימפריות חזר ובגדול - אך כל עוד כדור הארץ לא מתרחב, הגדילה תמיד הייתה על חשבון מדינות קטנות וחלשות יותר.
גם ארמניה המוכרת לכולנו הייתה מחולקת בין שתי מעצמות. חלקים מהשטח הארמני היו בשליטת האימפריה העות'מאנית, בעוד שהאזורים שממזרח, ובהם ירוואן ואגם סוואן, היו תחת שלטון האימפריה הפרסית.
באותה תקופה החלה רוסיה הצארית להרחיב את כוחה דרומה, אל אזור הקווקז. מוסקבה ראתה באזור חשיבות אסטרטגית גדולה: הוא היה סמוך לגבולות האימפריה העות'מאנית והפרסית, ושלט באזור העניק לרוסיה דריסת רגל בדרך אל המזרח התיכון.
במלחמה הרוסית־פרסית שנמשכה בשנים 1804 עד 1813 הצליחה רוסיה להשתלט על שטחים נרחבים בקווקז. כך במשך כמעט מאה שנים נשלטה מזרח ארמניה בידי רוסיה הצארית.
בשנת 1917 קרסה האימפריה הרוסית. הצאר ניקולאי השני הודח, ובהמשך אותה שנה השתלטו הבולשביקים בראשות ולדימיר לנין על השלטון בפטרוגרד. הכאוס ברוסיה השפיע מיד על הקווקז וב-1918 הכריזה ארמניה על עצמאותה והקימה את הרפובליקה הראשונה של ארמניה.
ארמניה הצעירה הייתה מוקפת באויבים, סבלה ממשבר כלכלי וממחסור, ובמקביל התמודדה עם ההשלכות של מלחמת העולם הראשונה והמאבקים האלימים בקווקז. בסתיו 1920 החלו הכוחות הטורקיים להתקדם אל תוך ארמניה. הצבא הארמני התקשה לעצור אותם, ובמקביל הלך וגבר הלחץ מצד הבולשביקים.
בסופו של דבר, בדצמבר 1920, הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית, וארמניה נכנסה מחדש למסגרת השלטון הרוסי, הפעם תחת הדגל האדום.
ארכאולוגיה נוסח רוסיה
בשנים שלאחר מכן השתנה האזור במהירות. השלטון הסובייטי לא הסתפק בשליטה פוליטית. הוא ביקש להפוך את ארמניה לחלק ממערכת כלכלית מתועשת ומתוכננת: מפעלים, כבישים, תחנות כוח, מערכות השקיה וחקלאות בקנה מידה גדול.
בלב הרמה הארמנית, בגובה של כמעט 2,000 מטרים, נמצא אחד ממאגרי המים הגדולים והחשובים באזור. ימת סוואן האגם הגדול ביותר בארמניה, המים שלו היו משאב עצום, אבל מבחינת המהנדסים הסובייטים הם היו גם משאב בלתי מנוצל.
הם החלו לתכנן כיצד להוציא את המים מהאגם, להעביר אותם דרך מערכת של מנהרות ותעלות, להשתמש בהם לייצור חשמל ולהשקות שטחים חקלאיים. בשנת 1933 החל לפעול השלב הראשון של המערכת שנועדה לנצל את מי סוואן דרך נהר הראזדאן, היוצא מן האגם וזורם לכיוון ירוואן.
ומה שהמהנדסים הסובייטים לא ידעו היה שמתחת לאותם מים, באזור לצ'אשן, ממתין סוד בן אלפי שנים שעתיד להתגלות.
מי היו האנשים שחיו באזור לצ'אשן לפני כ־3,500 שנה? במשך דורות נותרה השאלה כמעט ללא תשובה. החברה שחיה סביב אגם סוואן בתקופת הברונזה נעלמה עם השנים מעל דפי ההיסטוריה.
ואז הגיעו הגיע רגע החשיפה. ככל שמפלס אגם סוואן ירד בעקבות הפרויקט הסובייטי, החלו להיחשף שטחים שהיו מוסתרים במשך מאות ואלפי שנים. ליד הכפר לצ'אשן נחשף בהדרגה אתר ארכאולוגי גדול, ובמרכזו בית קברות עתיק. עם ירידת מפלס האגם נחשפו כ-430 מבני קבורה ו-31 תלוליות קבורה.
כשהחוקרים התחילו לחפור, הם הבינו שהם מסתכלים על הרבה יותר מקברים. לצ'אשן הוא למעשה מכלול ארכאולוגי שלם: בית קברות, שרידי יישוב, מבצר עתיק ותשתיות של עיר קדומה. החוקרים מצאו אפילו רחובות מתוכננים ומבנים המעידים על יישוב משמעותי.
החפירות חשפו מאות קברים מתקופת הברונזה, ובהם שרידי בני אדם לצד מגוון גדול של חפצים שנקברו איתם. חלק מהקברים היו פשוטים יחסית, אך אחרים היו עשירים בהרבה, והפער ביניהם סיפק לחוקרים רמז חשוב: החברה שחיה כאן הייתה בעלת מבנה חברתי ברור, עם אנשים בעלי מעמד ועושר גדולים בהרבה משל אחרים.
בתוך הקברים נמצאו כלי חרס, כלי ברונזה, כלי נשק, תכשיטים, חרוזים, פסלונים וממצאים נוספים. לצד שרידי בני האדם נמצאו גם עצמות של בעלי חיים, עדות למנהגי הקבורה ולחשיבות שהעניקו בני התקופה למנחות שהונחו לצד המת.
הקברים סיפקו גם הצצה לאורח החיים של החברה שנעלמה. כלי הנשק העידו על לוחמים, התכשיטים וכלי הברונזה הצביעו על בעלי מלאכה מיומנים ועל קשרי מסחר, ואילו הקברים העשירים במיוחד העידו על קיומה של אליטה מקומית.
שאטלים לגן עדן
אלא שבין הקברים והחפצים שנחשפו הסתתרו גם ממצאים מסוג אחר לגמרי.
ממצאים שעתידים היו להפתיע את הארכאולוגים לא בגלל הזהב או כלי הנשק שבהם, אלא בגלל מה שהם סיפרו על היכולת הטכנולוגית של האנשים שחיו כאן לפני כ-3,500 שנה.
בתוך כמה מהקברים העשירים באתר התגלו שש מרכבות עץ. לא מדובר רק בחפצי קישוט או בדגמים קטנים, אלא בכלי רכב שיוצרו מעץ ונקברו לצד בני אדם בתקופת הברונזה.
הבנייה שלהן מרשימה במיוחד. אחת המרכבות הורכבה מיותר מ־70 חלקי עץ, שחוברו זה לזה באמצעות שיטות נגרות מתקדמות, כולל חיבורי שקע ובליטה. חלקים נוספים חוזקו באמצעות רכיבי ברונזה. ארבע מהמרכבות כללו גם מסגרת מקושתת, שככל הנראה הייתה מכוסה בעור או בבד והפכה אותן למעשה לכרכרה מקורה.
אבל גם המרכבה עצמה הסתירה סוד. כאשר החוקרים בדקו את חלקי העץ שנשמרו במשך אלפי שנים, התברר שהם לא השתמשו בעץ אחד לכל המרכבה. להפך: חלקים שונים נבנו מסוגי עץ שונים, בהתאם לתפקיד שנדרש מהם.
הגלגל, הסרן, היצול וחלקי המסגרת דרשו תכונות שונות. חלק מהחלקים היו צריכים לעמוד בעומסים כבדים, אחרים נדרשו להיות גמישים, ואחרים קשיחים ועמידים לאורך זמן. הבונים הקדומים ידעו לבחור את חומר הגלם המתאים לכל אחד מהם ולהרכיב ממנו כלי רכב מורכב ומדויק.
עבור הארכאולוגים, זו הייתה עדות נוספת לכך שלא מדובר במלאכת נגרות פשוטה. מאחורי המרכבות עמד ידע מעשי שהצטבר במשך דורות, היכרות עמוקה עם תכונות העץ ויכולת הנדסית שאפשרה לחבר עשרות חלקים לכלי רכב מתפקד.
אבל אולי המדהים ביותר הוא לא האופן שבו המרכבות נבנו, אלא העובדה שהן בכלל שרדו.
עץ בדרך כלל אינו שורד אלפי שנים. הוא נרקב, מתפרק ונעלם. במקרה של לצ'אשן, תנאי הקבורה סייעו לשמור על העץ מפני ריקבון. כשהמרכבות נקברו, הסביבה דלת החמצן האטה באופן משמעותי את תהליכי ההתפרקות, וכך שרדו חלקי העץ במשך כ־3,400 שנה.
החוקרים סבורים כי עצם קבורת המרכבות לצד בני האליטה עשויה להיות קשורה לאמונה בעולם שלאחר המוות. לפי אחת הפרשנויות, המרכבה לא נתפסה רק ככלי תחבורה ששירת את האדם בחייו, אלא גם ככלי שאמור ללוות אותו לאחר מותו, במסע אל העולם הבא.
העובדה שהמרכבות נקברו יחד עם המתים, כשהן מצוידות ומוכנות לשימוש, עשויה להעיד כי בני התקופה האמינו שהחפצים שהיו נחוצים להם בחייהם ימשיכו לשרת אותם גם לאחר המוות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במקום שבו במשך דורות ראו רק מים, נחשפה אחת העדויות המרשימות ביותר ליכולת ההנדסית של האנשים שנעלמו מההיסטוריה – חכמים ככל שהיו לא השכילו "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ".