קוראים לי אלחנן. אני נשוי ליערה, ובסייעתא דשמיא זכינו להקים בית מלא חיים עם חמישה ילדים מתוקים שממלאים את ימינו באור ובשמחה.
הנושא שאני בוחר לשתף אתכם, הוא נושא רגיש ומורכב מאוד.
זהו נושא מן הסוג שכמעט ולא מדברים עליו בפומבי, ובקושי מציפים אותו בשיחות יומיומיות בציבור שלנו. אנשים נוטים לטאטא תהליכים נסתרים מעין אלו אל מתחת לשטיח, מתוך בושה או מתוך מחשבה ש"לי זה לעולם לא יקרה".
אך דווקא בגלל הסודיות, השתיקה והמרחק שמפרידים בין המציאות בשטח לבין התודעה שלנו, הרגשתי חובה פנימית עמוקה להעלות את הדברים מעל פני השטח. אולי הניסיון שלי, הדרך שבה מעדתי והדרך שבה זכיתי להתעשת, יוכלו לשמש תמרור אזהרה ומגדלור של שמירה עבור אחרים.
•
כשנישאנו, יערה ואני, היינו זוג צעיר שצועד את צעדיו הראשונים בעולם הנישואין. הבנו אז – מתוך הדרכה נכונה ומתוך התבוננות פשוטה בחיים: כדי לבסס קשר זוגי אמיתי בשנה הראשונה, חייבים ליצור מתחם שמור. הבנו שמוכרחים להתנתק מהרגלי העבר, מרעשי הרקע של הסביבה הקודמת ומחברות שאינה תורמת לבניית הבית הפרטי. עשינו זאת מתוך אמונה שלמה שזהו המתכון היחיד להצלחה.
החודשים הראשונים אכן היו מלאי קרבה, פריחה וביסוס השגרה המשותפת שלנו. אלא שלאחר חצי שנה לנישואינו חל שינוי סביבתי קטן, שנראה היה בתחילה כעניין של מה בכך.
בדירה מעלינו, עברו להתגורר זוג צעיר – איציק ואלישבע.
כשכנים קרובים, החיבור הראשוני היה מהיר וכמעט מתבקש. יערה, בטוב לבה וברצונה להסביר פנים למשתכנים החדשים, מצאה שפה משותפת עם אלישבע. הקשר ביניהן הלך והתהדק, עד שהפך לחברות קרובה ביותר. באופן טבעי ואוטומטי, הזיקה הזו סחפה גם אותי. התחלתי לשוחח עם איציק, ואיכשהו מצאנו את עצמנו מגדירים את המציאות החדשה כ"חברות בין שני זוגות צעירים".
עם הזמן התחלנו לצאת יחד לאכול, להתארח אלה אצל אלה בספונטניות בשבתות ובימי חול, ולבלות שעות ארוכות בחברותא משותפת. בלי ששמנו לב, ובלי שהקדשנו לכך מחשבה מעמיקה, שכחנו לחלוטין את יסודות הזהירות והגבולות שהצבנו לעצמנו בתחילת הדרך. המעטפת השמורה של הבית הפרטי שלנו החלה להיפרץ ברכות, והשגרה המשותפת הזו נמשכה באין מפריע במשך כשלשת חודשים.
המדרון החלקלק ופריצת קדושת הבית
כפי שקורה לעיתים קרובות כאשר גבולות מטשטשים, החלה להתרחש דינמיקה סמויה מן העין. בהתחלה זה היה בלתי מורגש, אך בהדרגה תפסתי את עצמי מנהל עוד ועוד שיחות ישירות עם אלישבע.
כשמישהו מסתכל על תהליך כזה מבחוץ, הוא עשוי לתמוה איך אדם מגיע לכך. אבל המציאות מראה שהניסיון אינו מגיע בבת אחת, אלא בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים. בתחילה אלו היו סתם שיחות חולין קלילות כשיצאנו ארבעתנו יחד – החלפת דעות, דיונים, או אמירות סתמיות באווירה חברתית. אך עם הימים, השיחות הללו קיבלו נפח משלהן.
מצאתי את עצמי משוחח עם השכנה שלי בחדר המדרגות או בכניסה לבניין. לאחר מכן זה זלג גם לשיחות טלפון: אשתי הייתה מדברת עם אלישבע, ואז מעבירה לי את המכשיר כדי לשאול שאלה טכנית או להתייעץ על עניין מסוים, והשיחה הייתה מתארכת מעבר לנדרש.
השיח בינינו הפך לקלות ראש, חופשי מדי, ללא הדיסטנס והצניעות שמחויבות על פי תורה. המחסומים הנפשיים נשחקו, והרגשתי איך הקדושה שאפיינה את ביתי הולכת ומתפוגגת לטובת אווירה של קלות ראש והיסח הדעת, עם אישה שאינה אשתי.
אם לומר את האמת אני רוצה להתוודות בצורה הכי גלויה: בתוך תוכי ידעתי היטב שזה לא מתאים. ידעתי שמדובר בגבול שנחצה, בטשטוש של השמירה הראויה ובפגיעה בטהרת המחשבה והלב. אך למרות הידיעה הזו, המשכתי. אולי מפני שרעייתי, בטוב לבה ובתמימותה הטהורה, לא ראתה בכך שום בעיה ופרשה את התנהלות כשיח ענייני ולגיטימי בין שכנים, ואיציק מנגד, ראה בזה משהו לגיטימי. ואולי, אם אהיה כנה עד הסוף עם עצמי, מפני שמשהו בתשומת הלב הזו שירת אותי.
זה היה קשר שרק אני, ורק אני לבדי, יכולתי לעצור. אך במקום לעצור ולגדור את הגדר, נתתי לדברים להמשיך לזרום.
התערערות הבית והזעזוע
המחיר של ההפקרות הזו לא איחר לבוא, והוא פגע בדיוק במקום היקר לי מכל. הנורה האדומה הראשונה נדלקה כאשר הרגשתי שמשהו יסודי בתוך הבית שלי משתנה לרעה.
השיחות העמוקות, הפתוחות והחמות שהיו לי תמיד עם יערה הלכו והתמעטו. התקשורת בינינו הפכה ליבשה, טכנית וחסרת חיות. פתאום הרגשתי שהקשר המחייב והפנימי ביותר בחיי הופך למשהו משני. אני מתבייש להודות בכך, אבל זו הייתה המציאות שבה חייתי באותם ימים.
בעקבות כך החלו להופיע סדקים גלויים בזוגיות שלנו. החלו חיכוכים יומיים על זוטות, הערות קטנות ופוגעניות מצידי, חוסר סבלנות וקוצר רוח. במקום לראות ולהעריך את המתנה המופלאה שהקב"ה נתן לי: אישה בעלת מידות טובות ולב טהור וזך הייתי עסוק בביקורתיות ובטרוניות.
הגעתי למצב שכבר אשתי לא הייתה בראש מעייניי, ולא יכולתי לשאת את זה יותר. הרגשתי שאני פשוט חי חיים כפולים, זה כבר לא מה שהיה בתחילה. ואת כל זה אני מטפח בעצמי, די, כבר לא יכולתי לשקר לעצמי יותר.
הבנתי שהתיקון חייב להתחיל ממני, מיידית וללא פשרות.
תפסתי שיחה גלויה, כנה ועמוקה עם יערה.
לא חיפשתי תירוצים, לא האשמתי את הנסיבות ולא ניסיתי להקטין את חומרת העניין. לקחתי אחריות מלאה על הדרך השגויה שבה התנהלתי. הסברתי לה שעלינו לחזור באופן מיידי ליסודות שנבנו בתחילת דרכנו, לשמור על הפרטיות והקדושה של התא המשפחתי שלנו מעל לכל ערך חברתי אחר.
בהסכמה משותפת ומתוך הבנה עמוקה, צמצמנו בצורה דרסטית את המפגשים והקשר המשותף. החזרנו את המיקוד, את הלב, את תשומת הלב ואת כל העוצמות הרגשיות פנימה – אל הבית שלנו בלבד.
צמד המילים "זוגות חברים" הן מילים גסות
כשמישהו מסתכל מהצד על התופעה הזו – זו שכונתה אצלנו בטעות "יציאה של זוגות חברים" – היא עשויה להיראות תמימה לחלוטין. הרי מדובר באנשים שמחפשים חברה נעימה, שרוצים לפרוק מעט מהעומס של שגרת החיים, לצאת לאכול יחד ולשוחח. מה כבר יכול להיות רע בקצת חברותיות ושכנות טובה?
אבל היום, לאחר שנכוותי ברותחין, אני מבין שאין מכשול גדול ומתוחכם מזה.
כשיוצרים מסגרת כזו של "זוגות חברים", נוצרת אשליה חמורה של מוגנות. בגלל שכולם נוכחים בחדר ובגלל שהמפגש מוגדר כחברתי, אנשים מרשים לעצמם להסיר את חומות הזהירות הטבעיות. הדיבורים הופכים חופשיים יותר ובקלות הראש, והמרחק הנפשי המוצרך בין איש לאישה שאינה אשתו הולך ומיטשטש.
הדינמיקה הזו הרסנית ומסוכנת לבניין הבית מכמה סיבות עמוקות:
השוואה סמויה: כשיוצרים קשר קרוב ויומיומי עם זוג נוסף, עין האיש/האישה מתחילה באופן בלתי מודע לבצע השוואות. האדם רואה את התכונות החיוביות, הקלילות והחן של האישה הזרה במצבים החברתיים והנינוחים שלה, ומנגד הוא פוגש את אשתו בבית ברגעים של עייפות, עומס ומטלות החיים. ההשוואה הבלתי הוגנת הזו יוצרת סדק עמוק בנפש. הלב מתחיל להפנות את הקשב וההתרגשות החוצה, בעוד שהבית הפנימי נתפס פתאום כסביבה אפורה ותובענית.
שחיקת הנאמנות הרגשית: הקשר הזוגי נבנה על בלעדיות מוחלטת. כשאדם משתף, צוחק ומפתח שיח אישי וקליל עם אישה אחרת, אפילו בנושאים שאינם פוגעניים לכאורה, הוא משתמש במשאבים הרגשיים שאמורים להיות מוקדשים כולם לאשתו. התקשורת בבית הופכת לדלה, כי החיוניות הנפשית כבר הופנתה למקום אחר.
טשטוש הגבולות ההתנהגותיים: הנפש מתרגלת לקלות ראש. ברגע שהמחסום הראשוני נפרץ והדיבור החופשי מותר, הנורמות משתנות. מה שנראה בעבר כקו אדום ברור, הופך בהדרגה לסטנדרט מקובל. הטשטוש הזה מונע מהאדם לזהות בזמן אמת שהוא מצוי במדרון חלקלק, עד שתרחיש קשה מתרחש ומטלטל אותו.
לעצור את הנרמול לפני הרס הבית
אם יש סיבה מיוחדת שהביאה אותי לאסוף את האומץ, להתגבר על הבושה העמוקה ולרשום את כל הדברים האלו מעל גבי הכתב – זו המציאות הכואבת שאנו פוגשים כיום.
לצערנו הרב, המכשולים והסיפורים הנוראיים שלא מפסיקים לצוף לאחרונה בציבור שלנו, (או אנשים הנראים כמו הציבור שלנו) אינם גזירת גורל ואינם מגיעים יש מאין. כשראיתי ושמעתי על המקרים הללו, הרגשתי חובה מוסרית ורגשית לצעוק ולהציף את הנושא. אני הייתי בדיוק שם. עמדתי ממש על פתחה של התהום, כמעט פרקתי את ביתי שהיה עד אז נראה בטוח כל כך, הרי הייתי כפשע ביני לבין הנפילה הגדולה וההרסנית ביותר של חיי, ורק בסייעתא דשמיא ובנס גלוי נפקחו עיניי ברגע האחרון.
מלכודת הרשתות החברתיות
אל הבעיה הזו מצטרפת בעוצמה קשה הרעה החולה של התקשורת הדיגיטלית הזמינה. אם תקחו את הסיפור שלי, הוא נדיר יותר לעומת רשת חברתית זמינה שמנהלת את החיים שלי ומימוש ההרס קל ונגיש יותר, והכל עובר כמעט מיד אל מכשיר הנייד. העברת הודעות קלילות, שיתופים ותגובות מהירות יוצרים רצף של תקשורת בלתי פוסקת ונטולת מעצורים. הנגישות הזו גורמת לאדם לחשוב ולהיות עסוק כל הזמן בעולמו של האחר, ומכניסה גורמים זרים לתוך המרחב הכי אישי בכל רגע ביום, ומזרזת את הרס הנאמנות והקדושה של הבית.
מי שמנרמל את הרשתות ואת הקשרים הפסולים הללו, שלא יופתע כשהחורבן יגיע לביתו הפרטי. שלא יאשים את הנסיבות ולא את החוטאים אלא את עצמו בלבד, על שנתן לפרוץ את גדריו ולהחריב את מה שהכי יקר לו. זו כבר ממזמן לא סוגיה רוחנית חברים, זו סכנה מוחשית ומיידית לדבר החשוב ביותר: הבית שלנו.
הסכנה הגדולה ביותר טמונה בתהליך השקט והמסוכן של הנרמול.
ככל שאנו מנסים לצבוע את המפגשים הללו בצבעים יפים, "לטהר" את הקשרים הללו, ולהציג יציאות ושיחות חופשיות בין אנשים ונשים כדבר נורמטיבי ומקובל – כך אנו הופכים את הסכנה הזו לשגרה יומיומית. כשאורח חיים כזה נהפך לשגרה, הדרך משם קצרה מאוד ומהירה אל הפגיעה הקשה ביותר והרס הבית הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו.
ההרס אינו קורה ביום אחד, אך הוא מתחיל ברגע שבו אנו מעזים לפרוץ את הגדרות והסייגים שנועדו להגן עלינו. החובה שלנו, למען השלום והטהרה של הבתים שלנו ושל ילדינו, היא להפסיק להצדיק את התופעות הללו, ולחזור אל הבית פנימה, ולשמור במלוא התוקף והזהירות על הקדושה והבלעדיות של התא המשפחתי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אף לייק, תגובה, או קלות ראש בין 'זוגות חברים' לא שווים את החורבן של הבית שלנו. כי בסוף, כשהמסך כבה והבית מתפרק, אף אחד מה'זוגות חברים' לא יבוא לבנות לנו את הבית מחדש.