זה היה אחרי שעה שלימה שישבתי אצלה, ובמשך כל הזמן הזה אמרתי אולי ארבעה משפטים.
"אני רוצה שתתני לי דוגמא אחת לאיך וכיצד הדבר הזה מפריע לך בחיי היום יום", ביקשה ממני. לא הצלחתי להסביר לה, פשוט לא הצלחתי. ואז היא עברה לרעיון של הכתיבה.
זה לא שאינני יודעת לדבר. ועבודתי במכירות תוכיח. אני מדברת לפעמים משך יממה שלימה. אבל שום דבר מכל המשפטים הללו אינו דבר שקשור ברגש.
אני נכה. רגשית.
פתאום יום אחד קמתי והבנתי את זה: זוהי נכות קשה, כבדה, מכבידה, מכאיבה, ובעיקר כואבת.
לכאורה וכלפי חוץ אני בריאה ושלימה. אין בי שום בעיה. אבל אחרי שנים ארוכות של חיכוכים עם אנשים קרובים, הבנתי, שהבעיה היא בי. אני יושבת באפיסת כוחות על הספה, ומנסה לכתוב מה שביקשה ממני המטפלת. זה קשה. קשה מאד. על אף שבעצם אינני מבינה מדוע. רגשותיי סוערים בקרבי. אני מרגישה חנוקה: משהו מבפנים מעיק, כמו משקולת ענקית מונחת על הלב שלי.
ערבוב של תחושות כבדות, החמצה וכל תכונה שלילית נלווית, נגזרת שניתן לבחור. אבל, אפילו שהתחושות מאיימות להכריע אותי, ואני כל כך רוצה להוציא את זה החוצה, זה עולה לי בבריאות.
התחושות, הן בדיוק הבעיה הגדולה ביותר בחיי. קיימות, אך אינן יודעות לפרוץ החוצה. כלא נפשי רגשי, הכלא הגדול ביותר שייתכן. אני האסירה, אני הסוהרת. ואני שם לבדי.. הולכת ומאבדת שפיות.
אני אישה סטנדרטית מאד. נשואה ואם לשלושה. עובדת בשיווק ומכירות של כלי בית. כולם מכרי מכירים אותי כאישה די נחמדה, סטנדרטית, לא מדי ולא פחות מדי.
הבעיה מתחילה עם האנשים הקרובים לי. כאלו, שלא מספיק להם שאנהל איתם שיחה יבשה ושטחית. הם רוצים רגש. הבעה. שיתוף.
שש שנים לאחר שנישאתי, אני מוצאת את עצמי בעולם משלי. שמם, בתוך בועה עצמית. אמא שלי, האישה היחידה שמצליחה להסתדר עם האופי הקר שלי, ניסתה לעזור לי. יום וליל היא מנסה לומר לי כי חיי, וחיי בני משפחתי, היו יכולים להיות מאושרים כל כך הרבה יותר אילו הייתי מביעה יותר, משתפת. אבל זה קשה לי. כל כך קשה. כמו קיר בטון של ממש.
מגיל צעיר אני רואה את חברות שלי, ש'זורם להם' בחברה, שוחות ללא קושי בבריכת הרגשות. מפטפטות עם בנות גילן, בני משפחתם, מקשיבות להן וגומלות עימם חסד שאין כדוגמתו - מתת ההקשבה וההשתתפות האמיתית, המקלים על הצער.
כבר מאז – הייתי מביטה בתופעה הטבעית לחלוטין ועיני כלות! קינאתי בהן כל כך, יודעות להביע, יודעות לנהל שיחה כזו שבה לא רק עובדות יבשות נאמרות אלא אף רגשות מעורבים.
היום ניסתה שכנתי הקרובה לספר לי משהו בהתלהבות. היא דיברה על החתונה של אחיה, וכמה היא מתרגשת, היא לא ישנה כל הלילה, ובבוקר היתה מוצפת בהתרגשות שהעלתה דמעות ללא שליטה בזוויות עיניה. היא מספרת בכל נימי נפשה ומיתרי קולה, בדבקות, אני בעמדת המאזינה מהנהנת בראשי, מפטירה 'מזל טוב, איזה כיף' יבש כזה, וממשיכה לעבר הבית.
פניה נפלו בין רגע. כן, היא רגילה כבר אלי. היא לא ציפתה למשהו אחר. ובכל זאת. היא אחת העקשניות הבודדות, שאוהבות אותי משום מה, ותמיד בכל פעם מחדש, נראה שהיא מקווה: שאומר, שאשתתף, שאתרגש, או אעשה משהו אחר שילווה במילה מהשורש ר.ג.ש. שאתנהג כמו אדם. בחום.
אני לא יכולה לתאר מה עבר עליי ברגעים שלאחר מכן. חשתי כמי שהלבינה את פניה על אף שלא ברבים. הרי המהות שלנו כנשים היא שיתוף, שיתוף ברגש... 'בשנייה יכולתי לגרום לה אושר עצום', אמרתי לעצמי. כועסת על עצמי. כלואה בתוך הסערה.
'הרי אנחנו אנושיים מורכבים מהחומר הזה שנקרא רגש ואת ב א מ ת הרגשת אותה כשסיפרה. חשת הזדהות והערכה. אז למה לא אמרת זאת? מה הבעיה שלך??'
אין לי מושג מה הבעיה. אך ללא ספק היא קיימת. רגשותיי הגיעו עד לצוואר ונותרו שם, ללא יכולת הוצאה לפועל באמצעות הדיבור, חוץ מלהפטיר את המילה 'יפה', ולהמשיך הלאה לא יכולתי לעשות דבר.
האם אני חולה?
כן.
מישהו מת מזה פעם?
כן. הרבה מתים מזה.. ועם זה.
בתוכי הרגשות סוערים, מצמיתים, מסחררים, ממש כמו הר געש, כמו לבה רותחת.
וזה מסוכן! כמו שאמי אמרה לי כל השנים. זה לא רק בלתי נעים לסובבים, זה גם מסוכן לך! הגעתי למסקנה שאני חייבת ללמוד איך להתגבר על זה. לטפל. קמתי ועשיתי מעשה. אבל כפי שהסבירה לי המטפלת, אין מדובר בנוסחת קסם. אני אצטרך לעבוד. להתאמץ.
הלוואי והייתי יודע איך יוצאים מהכלא הזה. הלוואי והייתי מישהי אחרת, במקום אחר, במציאות אחרת. הלוואי והייתי יודעת להגיד: אני מרגישה. אני יודעת שאת מרגישה. אני מבינה את ההרגשה הזו שלך. אני כל כך מבינה. אני כל כך אוהבת אותך ילד שלי.
לאחר מעשה אני מודה די בהפתעה... כל כך טוב היה לכתוב את המכתב הזה.
האם ככה מרגישים אנשים אחרי שהם פורקים את רגשותיהם ומשוחחים על דאגותיהם ובעיותיהם עם הזולת?
משהו בי מבליח ואומר. תקווה.
רק בריאות.
]]>
