"אמא", קורת שרהל'ה, "מה אוכלים היום?" שום דבר. לא הכנתי ארוחת צהריים. לא סידרתי את המיטות, אפילו. שכבתי כל הבוקר באפיסת כוחות על הספה. לא חשתי בטוב מרוב דיכדוך וחוסר אונים. לא עבדתי. אזלת יד שכמותי. אישה חסרת פרודוקטיביות..
"שריתוש. מתוקה שלי. נכון שאת אוהבת את אמא?"
"הכי בעולם", היא באה ומלטפת אותי "כי את אמא שלי".
"ונכון שאת ענקית ובוגרת?"
"נכון".
"אז תגישי לאריוש ולך קורנפלקס עם חלב".
"זה הארוחת צהריים??"
"בינתיים. עוד מעט אקום ואבשל לכם משהו. אבל בינתיים".
"טוב", מסכימה ילדתי בת השש. "אבל אל תעלי לחדר לישון. זה התנאי שלי".
אני מסכימה לתנאי, ונרדמת חיש קל עם התינוקת על הספה..
אוי ואבוי. עד עכשיו ישנו על הספה, טילי ואני, מחוצות אחת אל עבר השניה, הידיים הקטנות של טילי מורמות מעלה, כאילו לאפשר לי מקום. אבל הספה עדיין צרה בשביל שתינו. יד אחת שלי מידלדלת לכיוון הרצפה והיד השניה רדומה לחלוטין.
הסלון נושא סימני מלחמה. אין מקום שאין בו "קליקס" או לגו.. אקדח צעצוע מונח על השטיחון זווית מפחידה. יש כלי נשק נוספים- שני מקלות קוצניים וברקן אחד סגול. הלוחמים אינם.
במטבח, אפשר לחשוב שאת הדלפק לא בנו מעץ ופורמייקה, אלא מקורנפלקס עם חלב. גם חלק מהרצפה. עשר כפיות חלביות על השיש, ואחת, בשרית, בתוך הפח. מישהו התחיל לקלף תפוח והפסיק באמצע, מישהו אחר הוציא ענבים, אכל את הבפנים העסיסי ועל כן האזור מלא בזגים ובקליפות חלקלקות וירקרקות. וחרצנים גם. ריח של פירות בשלים מידי, זבובים באוויר החם וסמרטוט עם בקטריות. האווירה קיצית, ללא ספק. לא אכלתי כלום היום אבל בכל זאת אני חשה רצון להקיא.
"שרהל'ה", אני קוראת. "אריוש?"
אין קול ואין עונה. אני מרטיבה סמרטוט גדול במים ובאקונומיקה, ומתחילה לנקות את המטבח.
"הי, גברת ישנונית", דלת הבית נפתחת ובפתח- אחותי- שכנה וחברה מאין כמותה.
"הוד נסיכותה התעוררה?"
טובי עובדת ארבעה ימים בשבוע ולומדת גרפיקה ביומים האחרים. היא אישיות רבת פעלים ועיזוז. בניגוד אלי. יש לה גם ארבעה פיצקעלך, והיא לא מסתבכת איתם כמוני. הכל הולך לה בקלות. בזרימה. היא אינה עושה עניין מחלון מוטבע סימני אצבעות, ולא מתרגשת בעצם משום דבר.
מצד שני, אחותי היא היחידה שמבינה אותי. היא מכירה את נפשי מילדות, ויודעת עד כמה חשוב לי ומעיק עלי לאחרונה העניין הזה של עבודה. "הילדים שלך אצלי. משחקים יפה. הבנתי שאת בדיכאון. מה קרה. על מה הדיכדוך?" "משבר עבודה", אני אומרת. שתי מילים שמסבירות הכל. את מצב רוחי, את ישנוניות. את מצבו של הבית.. "לא שלחתי איורים למערכת".
הכול מתחיל ונגמר בזה.
אני לא מכירה מישהי אחרת שהייתי אומרת לה את המשפט הזה והיא לא הייתה מגחכת בזלזול, (שטויות, יעבור), מטיפת מוסר (יש אנשים הרבה יותר מסכנים/ את יודעת שהשם לא אוהב כפויי טובה). מציעה הצעות (לכי עכשיו, תסתערי על החומר, ואל תקומי עד שתגמרי).
אבל אחותי היא לא. אחותי היא האדם היחיד שמבינה באמת עד כמה זה חשוב לי. עד כמה אני מרגישה רע שאני לא ממצה את עצמי. ושגם את העבודה היחידה והעלובה הזו שיש לי, אני לא מצליחה לעשות טוב. היא קמה והולכת אל הקומקום החשמלי. "את חלבית?" היא מתעניינת, מוציאה שני ספלי חרסינה ומתחילה להתעסק עם הקפה והסוכר. אני מתחילה לצחוק. "חלבית.... שרהל'ה לא סיפרה לך מה אכלו אצלנו לצהריים?"
"ברווז בתפוזים?" שואלת אחותי וצוחקת גם.
"עכשיו תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב". היא מניחה את הספל המהביל מולי. מוציאה מכיס סינרה הגדול חפיסת שוקולד תוצרת חוץ ושוברת בשבילי שלש קוביות עסיסיות. בדיוק מה שאני זקוקה לו. "הילדים אצלי ורבקי שמה עליהם עיין. גיטי שלך עדיין ישנה. את רואה. יש לך שקט לפחות שעה... את מסיימת את הקפה הזה ויושבת לעבוד".
**
בתוך כל החום של הצהריים, משבר העבודה הקטן, הלכלוך הזקוק לניקיון דחוף, והדכדוך העמוק שלי, אני מוצאת מילות תודה להשם.
תודה לך על שאתה שולח שליחים להאיר גם ימים אפלים.
תודה ספציפית על אחותי היקרה.
תודה על כך שלכל בעיה אתה יכול למצוא ומוצא פתרון.
תודה לך אבא. שאתה מלווה אותנו בקשיים ובטובות. תמיד תמיד. בכל מצב.
בקיצור..תודה..
]]>
