מפרשים שונים עמדו על כך, שמעשה אבות סימן לבנים ועל כן יש משמעות גדולה לאופן בו רכש אברהם את הקבר מאת בני חת. על פי הזוה"ק, למערת המכפלה יש יחס להר המוריה. אולם להבדיל מהר המוריה המהווה מקום בו קיים חיבור- דו-כיווני- בין עליונים לתחתונים, הרי שמערת המכפלה נועדה בכדי לחבר את התחתונים לעליונים.
על פי המדרש, בשעה שהגיעו המלאכים לבקר את אברהם בחוליו והוא מיהר לעשות להם "בקר רך וטוב", הבקר ברח אל מערת המכפלה ואברהם דלק בעקבותיו וכך הגיע אברהם אל מערת המכפלה. קיים אם כן יחס בין מידת החסד, בה היה אברהם שקוע בעת מציאת המערה, לבין מעלת המערה, כמי שביכולתה לעלות תחתונים ולחברם אל העליונים. (עיין בשם משמואל כאן).
לא בכדי בחר הקב"ה באברהם להיות לו לבן. משום שיכולת האדם לתקן את התחתונים, היא על ידי העלאתם- מכח מעשה החסד לעולמות העליונים. (אולי משום כך נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, משום היותן עושות חסד ומשום כך הן מעלות את התחתונים למעלה ממילא, ואדרבה, אילו יהיו טרודות במצוות עשה, הדבר יבא על חשבון עשיית החסד).
לאחר מכן התורה מספרת בהרחבה אודות אליעזר ורבקה. אברהם עשה חסד עם סביבתו, ואילו מעשיה של רבקה מתאפיינים במידת רחמים או חמלה. היינו, אצל רבקה התעוררו תחושות של חמלה כלפי הסובל, בין אם זה אדם בין אם הסובל הוא בהמה. אברהם חיפש את הנצרך, הוא ישב מחוץ לאוהל בכדי לעשות מעשים טובים. "חסד", זו עזרה לזולת שמקורה מן התבונה. ואילו הרחמים או החמלה, נובעים מן הרגש. התורה מתחילה – אם כן, בחסדים הנובעים מהגיון ורק בהמשך אנו מגיעים לחסד רגשי. זהו התהליך הנכון אותו על האדם לעבור. מן ההיגיון אל הרגש.
בין דיבור למעשה
משה רבינו הצטווה לדבר והוא לא רצה בכך. הוא צפה את תגובת העם. העם נראה היה, כאילו אינו פנוי להקשבה, הוא חסר אמונה. למרות זאת ה' מצווה את משה ללכת אל העם ולעורר אותו. "ויאמינו ב-ה' ובמשה עבדו". העם האמין לבסוף.
פעמים רבות, חווה המורה אותה תחושה של: והם לא יאמינו לי". אולם במקביל הוא גם חש לפעמים כי "יש עם מי לדבר". בפרט כשמדברים עם התלמיד באופן אישי. אולם למרות התחושה הטובה המתקבלת מן התגובה החיובית של התלמיד, עשוי המורה לחוש תסכול, נוכח חוסר היישום של הדברים בפועל.
כשמדובר ב"חניך", אל למורה להתייאש. עליו לזכור כי מדובר רק בילד. עבודת ההוראה היא מינורית. המורה איננו "ראש ממשלה" ואפילו לא איש "הצלה". הפעולות שלו אינן אמורות לפעול באופן מיידי, אלא עליהן להעמיק בהכרה של התלמיד ולאחר הבשלה איטית ואישית, עשוי התלמיד ביום מן הימים להטמיע את הערכים שספג ממוריו. עבודת ההוראה בנויה על הנחה כי קיים סיכוי שהערכים שמקנה לחניכיו, יטביעו את רישומם ולו על אחד מן התלמידים.
אותה בעיה שיש למורה עם תלמידיו, חוות נשים רבות עם בעליהן. לאישה יש יכולת טבעית לחיות על פי כללים. לעומת האיש, אשר העולם התיאורטי, משמש כמרכיב מרכזי בחייו ומשום כך, הפער אצלו בין הרצוי למצוי, גדול מאשר אצל האישה.
נשים רבות חשות כי הבעל שלהם אינו מציאותי וכשהן מבקרות את הבעל על התנהגותו או התייחסותו ה"תלושה", אם הבעל אינו גבה לב, הוא מהנהן בהבנה ובהסכמה, אולם בדרך כלל, הוא יחזור על אותן שגיאות, ועל אותה התייחסות תלושה. וכך, האישה עשויה לחוות אותה תחושת תסכול שיש למורה, אולם ההבדל בין מורה לבין אישה הוא ברמת הקרבה וביכולת לצפות לשינוי. ככל שהאדם מתבגר, כך פוחתת היכולת שלו שהשתנות.
עפרון החיתי, וכן לבן ובתואל, מייצגים את ה"גבר" בשפלותו. האינטרס החומרי גורם להם להבטיח דברים ולא לעמוד בהם. לאחר שאברהם מבקש מעפרון לקנות את השדה בכסף מלא, עפרון מבטיח לאברהם שייתן לו את השדה בחינם ולאחר שאברהם חוזר ואומר שישלם, עפרון נוקב בסכום מפולפל, כתשלום עבור השדה.
וכן לבן ובתואל, לאחר ששמעו את הניסים והנפלאות שנעשו עם אליעזר ולאחר שסיים אליעזר את דבריו, עונים לבן ובתואל: "מ-ה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב. הנה רבקה לפניך קח ולך וגו'". למרות זאת לאחר שחילק לכולם מתנות, כבר למחרת הם חזרו בהם וביקשו "להקפיא" את המצב "ימים או עשור".
חז"ל אומרים על עפרון החיתי: "כך דרכם של רשעים, שאומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים". לעומת הרשעים הללו, אברהם אבינו, למרות שיש לו אפשרות לקבל את השדה בחינם, הוא מסרב. העניין איננו רק בעצם העובדה שהוא שונא מתנות, אלא שהתורה רוצה להדגיש כאן כי בניגוד לרשע, הצדיק אומר מעט ועושה הרבה.
 
מדוע חשוב לתורה לספר דווקא אודות המידה הזו ולהעמידה לצד מידת החסד שאפיינה את אברהם אבינו?
חז"ל מאפיינים את הרשע כמי שאומר הרבה ואינו עומד בדיבורו. אנו מכירים את הרשע כאדם המרע לזולתו, והנה הנידון כאן הוא באדם שהפגם שלו הוא רק בכך שאינו עומד בהבטחתו ולמרות זאת הוא "רשע".
גם אצל עפרון וגם אצל לבן ובתואל, כמו אצל כל פוליטיקאי, הרצון למצוא חן גרם להם לדבר. אצל הרשע, המעשה משקף את האישיות ואת הרצון הפנימי, בעוד שהדיבור משמש ככלי למציאת חן. הרשע אינו מתייחס למילים שיוצאות מפיו ברצינות ואיננו עומד בדיבורו משום שהוא מזלזל בזולת.
הצדיק - במקרה זה אברהם אבינו, מכבד את המילים שמוציא מפיו ומכבד את הזולת. התורה באה ללמד את המורה ואת האישה, שלדברים שלהם לא תהיה השפעה, אם הם נובעים מכאב אישי. רק אם האינטרס מכוון לטובת האחר, בכוח הדיבור לפרוץ את האטימות של הבעל או של הילד.
"כל אדם שיש בו יראת שמים- דבריו נשמעים"
יראת השמים מחייבת התייחסות רצינית למילים ולזולת. מורה העומד בדיבורו, אל לו לחשוש לאפשרות שדבריו ילכו לריק. על המורה עצמו מוטל ליישם את הדברים אותם הוא מנסה להנחיל לתלמידיו. גם אם המורה יאמר דברי אמת, גם אם הרצאתו תהיה מרשימה ככל האפשר, לא תהא כל תועלת בדבריו, כל עוד לא תהא האמת נר לרגליו. והאמת איננה רק מה שהוא מאמין בו, אלא האמת שהוא חי אותה. והאמת אינה חייבת להיות מרשימה ומיוחדת, אלא עליה להיות פשוטה דווקא.
]]>
