סיפור חסידי מספר על יהודי קשה יום, נקרא לו יעקב, או בקיצור- יענק'ל שגר בעיירה קרקא. הוא היה משתכר בדוחק לפרנסתו ובקושי מוציא את לחמו. לילה לילה היה חולם חלום אחד: שהוא נוסע לעיר הגדולה והרחוקה, חופר שם מתחת לגשר ומוצא מטמון של זהב. בתחילה התעלם יענק'ל מהחלום באומרו: חלומות שווא ידברו, אך משחזר החלום על עצמו לילות רבים אח"כ החל הדבר טורד את מנוחתו.
אולי עליו ללכת את העיר הגדולה ולחפור מתחת לגשר? אולי שם מחכה לו האוצר הנכסף שיגאלו אותו מחיי עניות וצער? וכך, מפעם לפעם היה משתעשע במחשבה לעזוב הכל ולמצוא את מזלו. יום אחד גמר אומר, ארז את מטלטליו המעטים, סגר את צריפו המט לנפול ושם פעמיו לעיר הגדולה. ארוכה היתה הדרך וקשה. הוא רעב ללחם וצמא למים, נעליו בלו ונקרעו ונאלץ לעיתים לישון ברחובות ולספוג הצקות של נערי רחוב. אך הוא לא התייאש כי חלום האוצר שימצא עוד היה חי ברוחו.
ואכן, מקץ ימים רבים הגיע לעיר הגדולה, ומיד שם פעמיו לגשר. דא עקא, הגשר נמצא בסמיכות לארמון המלך ומשמר צבאי סובב שם 24 שעות ביממה. לאחר מס' נסיונות התקרבות מצידו, תפס אותו קצין אחד ושאלו, מה לך כאן יהודי? מה אתה מחפש? בתחילה גמגם יעקב משהו והסתלק, אך כששב מידי יום ביומו החלו השניים להתיידד.
אמור לי, איש מוזר שכמוך, מדוע אתה בא לכאן מידי יום ביומו ומבט של תקווה בעיניך? מה אתה מבקש כאן? שאל הקצין את ידידו ההלך היהודי. אומר לך, ענה יעקב כממתיק סוד. מידי לילה חלום אחד חלמתי, והוא- שאני חופר מתחת לגשר הסמוך ומוצא אוצר גדול. שמא תתן לי לבצע את שאיווה ליבי, והנני מבטיח לך את שכרך בעין יפה מהמטמון שאמצא? שאל יענק'ל בתקווה את הקצין. "יהודי שוטה!!!" פרץ הקצין בצחוק רועם. האמנם באת עד לכאן מרחוק בעקבות חלום טפשי זה? וכי מה זה עלה על דעתך לחפש אוצר מתחת לגשר? אין כאן דבר, לשווא בזבזת את זמנך" הוסיף והרעים בצחוק הקצין.
ומה בכך, שאלך בעקבות החלום שחלמתי? שאל יענק'ל נעלב. מי זה הולך בעקבות חלום? ואני, כבר עשרים שנה, אני חולם שישנו אוצר מתחת לתנור ישן בצריף מט לנפול, בביתו של יהודי מהעיר קרקא, היעלה על דעתך שאכן אסע לשם ואחפש את האוצר? יענק'ל לא בזבז זמן מיותר, עלה על הכרכרה הקרוב ותוך שתי יממות הגיע לביתו, חפר מתחת לתנור הישן ושם נמצא מה שחלם עליו כל השנים: האוצר.
(מבוסס על סיפור חסידי מהבעש"ט)
פרשת ניצבים היא הפרשה האחרונה שקוראים בשנה. ככזו, יש לה מסרים עבורנו ולא רק כעוד כרוניקה בלוח השנה. בפרשה זו מתאר משה רבנו לעם ישראל את הדרוש מהם על מנת להיות עם חופשי באמת.
לקראת סיום דבריו של משה רבנו אל בני-ישראל, הוא מסכם ואומר: "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". בפשטות: משה רבנו אומר לעם-ישראל, שאין זה קשה ואין זה רחוק לאהוב את ה' ולקיים את מצוותיו, אלא הדבר "קרוב מאוד".
נשאלת השאלה- כיצד זה "קרוב מאוד"? הלא לכל יהודי, בין שנולד בבית שומר תורה ומצוות ובין שמעולם לא הכיר וניסה ברור כי מדובר בדבר לא פשוט בכלל. אמונה היא לא דבר טרוויאלי, לימוד תורה הוא עניין מייגע ומתיש וקיום מצוות זו עבודה יומיומית, מורכבת, קשה, לא תמיד מובנת, לא תמיד מצליחה, ומעל לכל- לא לכולם זה מתאים, לכארה. ישנם הטוענים כי ענייני היהדות רחוקים מהם וכי אין להם עסק ועניין בתורה ומצוות, ולא ניתן להכריח אותם.
אכן, אין עניין להכריח או חס ושלום לכפות. אך איך ניתן לומר בכל זאת כי קרוב אלינו הדבר מאוד, וכל מה שצריך זה לבצע בפינו ובלבבנו? על דרך ובדוגמת המשל שהובא לעיל.
מסבירה תורת החסידות כי האוצר נמצא כבר אצלנו, מתחת לאף. הוא בליבנו פנימה. אהבת השם ויראת השם נטועה אצל כל אחד ואחת מאיתנו. הרצון הפנימי האמיתי שלנו הוא להתקרב אל ה' ולעשות את רצונו, האוצר קבור מתחת לתנור, אלא מאי? לעיתים צריך ללכת מרחקים גדולים כדי לגלות זאת.
לפעמים נסיבות החיים, התרבות, החברה, הבית ועוד מגוון מאפיינים גורמים לרצן הטבעי האמיתי שלנו להיות מוסתר ועטוף וקבור תחת אלף שכבות, ורק מסע אישי, פיזי או נשי יכול להוציא אותו מההעלם אל הגילוי. כל זה- אינו משנה את העובדה שהאוצר כבר קיים אצלנו ומחכה שנגלה אותו וכל מה שמוטל עלינו- זה לצאת למסע.
שבת שלום ומבורך, ושנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות לכל!
]]>
