ביום שישי כשאני יורדים עם המזוודות לבית של סבא וסבתא, שומע היער את קולות הילדים, וצוהל אף הוא לקראתנו, העצים מנידים את ראשם לאות שלום, מקפצים משמחה, משירים מספר עלים על ראשינו לאות ידידות, ומחכים לילדים שיבואו לשחק איתם.
והילדים רצים אליו, אל היער, חובקים את גזעי העצים העבותים, משחקים ביניהם במחבואים, היער יודע להחביא את הילדים היטב, (עד כדי דאגה), היער גם אוהב לשחק בכדור, אבל הוא יער שובב מאד, כשהוא בולע את הכדור, לעיתים זה לנצח.
ביער של סבא וסבתא יש פינת חי, אם יושבים בדממה על הספה בסלון, ומתסכלים לחלונות הזכוכית, רואים לפתע חיות בר במינים ובגדלים שונים, שמגיחות להן בחשש מתוך סבך העצים ומתקרבות לחלון עד כדי מרחק נגיעה, בודקות האם גם היום הוציאו להם שאריות של מזון, וכשהן מוצאות את השאריות, הן מעלימות אותן בן רגע, ונסוגות בבהלה למשמע קריאות הצהלה של הילדים שמתוך ההתרגשות, שכחו לפתע לשמור על השקט. היער של סבא וסבתא שלנו הוא עולם מופלא!
הבית של סבא וסבתא שלנו שכן לו בתוך היער, שכן בתוך היער שהיה - ואיננו עוד. ביום חמישי כשסבתא טרחה במטבח והתכוננה לבואנו, סובבה לפתע את ראשה ובחזיון מחריד ראתה כיצד בורא עולם "עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט" .
היא חזתה במאבק המתחולל בין עצי היער המקיפים את הבית לבין האש המשתוללת, העצים נאבקו עד חורמה, ניסו למנוע מהאש האיומה להיאחז בחלונות הבית, אך ללא הצלחה.
וכשנצחה האש את היער בקולות פצפוץ רועמים, ועשן סמיך עלה מן החלונות, הציץ מן החרקים. נטשה סבתא שלנו את המטבח והסירים ונמלטה בגפה מן הבית הבוער. וכשיצאה לרחוב, הלכה היא לשום מקום והמתינה שעות על גבי שעות מורטות עצבים, לשמוע מה עלה בגורלו של ביתה שלה.
ובערב כשהחלו להגיע הבשורות הלא טובות, ושבו תושבי הרחוב איש איש לביתו, (או למה שהיה ביתו) ירדו סבא וסבתא בחיל וברעדה לבית וחזו בנס הגלוי, האש שאחזה בחלונות, החלה לכלות את התריסים הציצה אל הבית ו... נבהלה לפתע, נסוגה לאחור. נטשה את הבית והמשיכה בדהרה לבית השכן, אותו כילתה עד תום.
וכששמעו את הילדים את גודל הנס, הם לא היו פנויים לנסות לנחש אתנו באיזו זכות מן הזכויות של סבא וסבתא נבהלה האש, הם היו עסוקים בפחד, בבהלה הגדולה "מה יקרה אם תפרוץ שוב שריפה וסבתא לא תשים לב?" הם שאלו בחרדה. וכשניסנו לעודד את רוחם ולהסביר להם שהסיכון פחות, כי כבר אין יער... התחלפה הבהלה באבל כבד, על היער שהיה ואיננו עוד.
הם ביכו את אובדנם של העצים העבותים - ידידיהם הטובים, הם ביכו את אובדנם של שוכני היער, בעלי החיים שכבר לא יבואו לחפש מזון, הם ביכו את אובדנו של כל העולם המופלא הזה שעטף את הבית של סבא וסבתא. לסבתא וסבתא שלנו היה יער, ומן היער העבות שסוכך על הבית נותרו רק שרדי עצים מפויחים וקרחת יער גדולה חרבה וחרוכה, ברוך שכילה חמתו על עצים, יהי זכרו של היער ברוך.
]]>
