אברהם מתייחס אל האדם כאל אלוקים, משום כך הוא פונה אל האנשים בדומה לשיח של משה רבינו עם ה'. שם פונה משה אל ה' ואומר לו: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך...". הפניה שם היא לדעת את ה', ובדומה לכך מלמדנו אברהם כי על האדם, בשעה שאדם אחר נקרא בדרכו- להבין כי אין אקראיות במפגש בין הבריות וכי אם פגשת מישהו עליך להכירו. וכך אומר אברהם למלאכים: "ויאמר אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל תעבור מעל עבדך...ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם". היינו: הסיבה שה' הביא אתכם הנה, איננה מקרית והיא מחייבת הכרה הדדית וכן בכדי לאפשר לי להעניק לכם.
הכנסת אורחים – תולדה של ראיית "צלם אלוקים" בזולת.
הפרשה מעמידה את העויינות של אנשי סדום כלפי הכנסת האורחים של לוט, בצלה של הכנסת האורחים של אברהם. אלו הן דוגמאות מנוגדות וקיצוניות. אברהם, ביום השלישי למילתו, בן תשעים ותשע, מתעלם מן החולשה והכאבים ונחלץ לטובת האורחים שבאו אליו. הכנסת האורחים של אברהם, השקיעה הטוטאלית באחר, מביאה לאברהם בשורה שייוולד לו בן משרה. שרה מגיבה לבשורה וצוחקת בליבה, נוכח הבשורה המנוגדת לכל רציונל. כנגד זה שואל ה' את אברהם: "היפלא מה' דבר?" ה' מחנך את אברהם לתפיסת עולם לפיה העולם מנוהל על ידי ה' ובכוחו לעשות עם העולם כרצונו.
גילוי הפיכת סדום לאברהם
התורה מחברת את פרשת סדום להכנסת האורחים של אברהם: "ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם לשלחם". ניתן היה לסכם את סיפור הכנסת האורחים ולכתוב שאברהם ליווה אותם לשלחם, ולאחר מכן לכתוב שהאנשים השקיפו על פני סדום. אולם נראה כי התורה רצתה שנחוש את הפער בין מידת סדום למידתו של אברהם וכן גם שנבין כי התנהגות הצדיק עשויה לשפוך אור על התנהלות הרשע.
האם האדם הוא טוב או רע- מטבעו?
הובס ואחרים טענו כי האדם הוא יצור רע מטבעו ואילו רוסו, הצ'סון ואחרים טענו כי האדם טוב מטבעו. הויכוח הוא תיאורטי. בשואה, הצליחו הברברים שהגיעו לאירופה להעפיל לשיאים של אכזריות שהדמיון אינו מסוגל להשיגם. התפיסה הרווחת בארץ היא, שהנאצים היו חיות אדם. לוי טען, כי אלו היו בני תמותה רגילים. התפיסה הרואה בנאצים 'חיות אדם', מנסה לחמוק מאחריות. קל יותר לחשוב כי הרוצח לוקה בנפשו. על פי התפיסה של לוי בכל אדם יש טוּב וְרוֹעַ. התורה מתארת כאן ניגודים קיצוניים בהנהגה מוסרית. אברהם מן הצד האחד ואנשי סדום מנגד. זאת בכדי ללמדנו, כי האדם אינו "טוב" או "רע" מטבעו, אלא לאדם יכולת בחירה וביכולתו להיות טוב או רע- כחפצו.
סדום – ההפך ממידת החסד
המשנה בפרקי אבות אומרת: "ארבע מדות באדם: האומר שלי- שלי ושלך שלך- זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום...שלך שלי ושלי שלי – רשע". אין מי שמייחס לאומר שלך- שלי ושלי- שלי, את מדת סדום. והשאלה היא, מה ההבדל בין מידת הרשע למידת אנשי סדום. האומר שלך שלי ושלי שלי, הוא אדם שמרכז הווייתו הוא ה"אני" שלו. אדם כזה יכול לגנוב ולרצוח משום שהזולת אינו קיים בתודעה שלו כלל. לעומת זאת, אצל אנשי סדום יש זולת, אלא שהוא מנוצל לטובת ה"אני".
מידת החסד, היא נתינה מעצמי לטובת האחר. רק כשקיים "אני", והאדם מודע לצרכיו, יש לאדם יכולת להבין את זולתו. מבחינה מסוימת, ניתן לראות ברשע, באדם האומר: שלך שלי ושלי שלי, מצב גרוע בהרבה מבעל מידת סדום. שכן הרשע אינו חש את הזולת כלל. אולם בפועל, בעל מידת סדום, גרוע בהרבה, משום שהוא מרגיש את הזולת ומשתמש בו לרעה. התנהגות אנשי סדום- הינה ההיפוך הגמור למידת החסד, שהיא התמקדות באחר. רעת אנשי סדום היא ניצול האחר לטובתי. התייחסות אל האורח כאובייקט, מבטא את העיוורון של האדם, את הפרימיטיביות שלו וחוסר היכולת שלו להזדהות עם הזולת, בשעה שהמכנה המשותף ביניהם אינו גלוי לעין. היחס אל האחר דורש מאמץ להתעלות מעל מלחמת הקיום. במלחמת הקיום המקום שלי בעולם מאוים על ידי מקומו של האחר. רק אצל אדם מאמין, מקומי אינו נפגע בשל הצלחת האחר. אברהם מייצג את מידת החסד בשיאה ואילו אנשי סדום את הרשעות המתוחכמת ביותר. אברהם, טוב הלב, מצווה על ידי הקב"ה לרצוח את בנו.
אדם יכול למסור את הנפש של עצמו עבור אידיאלים בהם הוא מאמין. בעת שהופך האדם לאבא- חייו משתנים. לפתע הילדים הופכים לסיבת קיום ועולם הערכים מתגמד. מעשה העקדה נועד – בין היתר- להעמיד את האבא על הפרופורציות הנכונות לקיום אורח חיים תקין. גם כשיש לך ילדים, עליך להישאר דבוק בעקרונותיך ולא לאבדם בגלל הילדים.
גבולות ה"הורות"
ה' משתף את אברהם בתכניתו להפוך את סדום. ההחלטה לגילוי מצטרפת לברכה שאברהם יהיה לגוי גדול. הקב"ה "מצדיק" את הגילוי או את הברכה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". לאור היומרה של אדוניה בן חגית למלוך, אומר הכתוב: "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית". החיסרון שמוצא הכתוב בדוד הוא, שהוא לא עשה מאומה בכדי לחנך את בנו. דוד מייצג חידלון קיצוני. אברהם אבינו מייצג הורות שונה, בה האב סולל לבנו דרך חיים ומצווה אותו לשמור את דרך ה'. אסור לעצום עין ולהניח לילד לגדול באנרכיה, אלא עליו לצוות את בנו ולהדריכו, אך לא מעבר לכך. אין לאב אחריות על תוצאות החינוך.
מהן "צדקה ומשפט"?
על האב לחנך את בנו לשמור את דרך ה', שהיא "לעשות צדקה ומשפט". הקב"ה אינו "מחנך" את אברהם, אלא מציע בפניו "אפשרויות פיתוח". ה' מציב את אברהם בפני עובדות אשר בזכותן יכול אברהם לעורר בעולם את המידות הרצויות. ה' מתאווה לתפילתם של צדיקים ומשום כך הוא חושף את אשר הוא רוצה לעשות לסדום. אברהם אכן ממלא את ייעודו ומנסה לשכנע את הקב"ה לעשות צדקה ומשפט וטענתו מורכבת משתי טענות. מצד אחד לא הגיוני להפליל את הצדיק בגלל שכנו הרשע ומצד שני, אם כבר הערבות מהווה מרכיב בגזר הדין, מן הדין לפעול באופן הפוך, לזכות את הרשעים בזכות הצדיקים!
"חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? המשפט מחייב דיון בו גזר הדין איננו השלכה ישירה של המעשה. ובנוסף: "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקירבה?"
עקידת יצחק
"בתחילה עלה במחשבה במידת הדין לברוא את העולם וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במידת הדין לבדה, שיתף עמה מידת הרחמים". היות והקב"ה חותמו אמת, וכן גם משום האמת תכון לעד בניגוד לשקר, בתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין. כי "דין", משמעו אמת, בניגוד למידת הרחמים אשר היא חריגה מן הדין הישר. למרות שחותמו של הקב"ה אמת, ישנם י"ג מידות המאפיינות את ההנהגה האלוקית וכולן מידות של רחמים. אולם לאחר "ההחלטה" לשתף את מידת הרחמים עם מידת הדין, מכאן והילך תפקיד האדם הוא לעורר אצל ה' ית' את מידת הרחמים. בכדי שמידות אלו יצליחו לפעול בעולם הזה, היה צורך באדם אשר יצליח במעשיו ליצור את החיבור בין שתי המידות הללו, ולשם כך- בין היתר, נבחר אברהם.
"אמר רבי יהושע דסיכנין, סימן נתן לו הקב"ה לאברהם, שכל מה שארע לו, ארע לבניו". חז"ל מלמדים אותנו כי העניין אינו בתעתיק האירוע ההיסטורי, אלא במה שהוא מסמל. בכל אירוע היסטורי המתואר בתורה קיים מסר הנועד ללמדנו דבר מה, ובכל מעשה שקרה לאבות, טמון כוח רלוונטי גם ביחס אלינו. משום כך, עקידת יצחק נועדה ללמדנו בודאי על מסירות הנפש של האבות הקדושים, אך היא נועדה לתרום לעולם כוח חדש. את החיבור בין מידת הדין למידת הרחמים.
"דין"- מצד האדם, זהו הציות לצו האלוקי ללא פניות. רחמים- לעומת זאת, מתייחסים אל החיים. אדם מרחם על החי בשעה שהוא נחשף לסבלו, והקב"ה מצפה מן האדם להפעיל את המנגנון הרגשי שהוא שתל בתוכו, בכדי שהעולם יוכל להתקיים.
הקב"ה מצווה את אברהם לעקוד את בנו לא בכדי שיצחק ימות- חלילה, אלא בכדי שמכוח רגשות הרחמים שיהיו לאברהם- מחמת העקידה, וכן מכוח יכולת הציות לצו האלוקי, יתעוררו מידות הדין והרחמים מכוח "צלם אלוקים"- הדמות המייצגת את האלוקים בעולם התחתון.
אין כמו רחמי אב על בנו, בפרט שזהו הבן האהוב ביותר על אביו. אין העולם יכול להציע דמות חילופית לאברהם אבינו, אשר בכוחה לציית לצו האלוקי גם כשהציווי מנוגד לרגש האנושי. גם לו ניתן היה למצוא מישהו אחר עם מסירות נפש כה גדולה, הרי שלא ניתן למצוא את שתי היכולות הללו, בעוצמה ברמה המקסימאלית- באותו אדם עצמו. רק אברהם אבינו היה מסוגל לכך. ולמרות הקושי להעמיד את אברהם בניסיון כה אכזרי, בכדי שהעולם יוכל להתקיים, היה על אברהם להוריש לבניו את הכוח למיזוג בין שתי המידות- הדין והרחמים.
אנו בני אברהם, מצווים להמשיך- מכוח אותה עקידה, את העמדת העולם על ידי מעשים המכילים את שתי המידות הללו גם יחד. בברייתא מסופר כי כשיצא רבי יוחנן מירושלים יצא רבי יהושע אחריו וראה בית המקדש חרב ואמר: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמתכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו רבי יוחנן: בני אל ירע לך. יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח".
לאחר האירוע המכונן של העקידה, בכוח הקרבת הקורבן ליצור אותו חיבור בין דין לרחמים. אולם זאת בתנאי שהמקריב יעשה זאת מתוך רחמים על הקרבן ומתוך ציות לצו האלוקי. החיבור בין המידות, אשר התהווה מן הרגש של המקריב, הוא היוצר את הכפרה ולא מעשה ההקרבה הטכני. לאחר החורבן, מוצא רבי יוחנן בן זכאי אפיק אחר המסוגל להוליד את המידות הללו, וזהו בעשיית החסד. זאת בתנאי שעושה החסד יעשה זאת לא בגלל שהוא מעוניין לקיים מצווה בלבד, גם לא משום שהוא מרחם על הנחמל בלבד, למרות שגם חסד אשר יחסר אחד מן המרכיבים, יזכה את העושה אותו בזכויות, אולם בכדי לכפר, דרוש שהמעשה יכיל את שתי המידות גם יחד.
]]>
