הסתכלתי על הקשוחים מסביב, אני מה זה לא אוהב את הנורמות המתנכרות השולטות באזורנו. פתאום, חשבתי לרגע שאני סתם מדמיין, חשבתי, שאני זה שקמתי על רגל שמאל. אמרתי, לאיש שלידי "שלום" בהארת פנים מסבירה. לא, הוא לא ענה. בתגובה הוא הסתכל עלי במבט משונה, לא ידעתי איך לפרש את מבטו. הסתכלתי שוב והיה נראה לי שהוא מסתכל עלי באופן כועס במיוחד. נלחצתי משהו.
הורדתי זוג עיניים שואלות ממנו, הרכנתי ראש, מבויש קלות. בפעם הבאה שהרמתי עיניים בתוך האוטובוס הצפוף הזה, כבר ראיתי את כולם מסתכלים עלי במבטים זועמים. הרגשתי רעידות מוזרות בפנים, מעל עין שמאל, זה קרה לי כמה פעמים נדירות בחיים כשזכיתי ל"פדיחה פומבית" כשהתביישתי ברבים. צבטתי את עצמי, אך עדיין, כולם הסתכלו עלי.
הסתכלו על השקית שנשאתי בידי.
הסתכלתי גם אני על השקית ורציתי לקבור את עצמי תחתיה... בטעות, לקחתי את שקית הזבל, שהייתה משום מה היום ריחנית במיוחד. האדם שישב לידי, קם והלך למקום אחר. לא רציתי לחכות שעוד אנשים אחרים יביישו אותי כך ברבים, התקדמתי לאמצע האוטובוס, לקטע החשוף מכיסאות ישיבה. כמה שפחות צמוד לאנשים, אמרתי לעצמי.
מה לעשות, אך התזוזות של השקית, גרמו לה לנשב "גלים נדירים" בתוך האוטובוס. עמדתי באמצע וכולם הסתכלו עלי. הרגשתי את דמי נשפך, נשפך ומתערבב באבק שנדבק לסוליות נעלי. הלכתי לנהג ודרשתי ממנו בתקיפות לרדת. "תשמע 'חבוב' אנו באמצע כביש ראשי, חוק זה חוק, עד שנגיע לעיר היעד, אין עצירה". התחננתי אליו, הסברתי לו שאם שוטר יתפוס אותו עוצר פה, אני אשלם את הקנס.
"חוק זה חוק, אתה לא מבין עברית, תתרחק ממני, אני לא יכול להתרכז בנהיגה עם הריח הזה". הייתי צריך לעבור חזרה בין כול המושבים עד לאמצע, עשר שניות, שארכו יותר מהטיסה האחרונה שלי לארה"ב. הרגשתי כמו בכיכר "או טו דה פה" -בספרד, איפה ששרפו את היהודי היומי לעיני אלפי נוצרים משולהבים. הרגשתי שפיכת דם ציבורית, גם על אפשרות של קפיצה מהחלון באיזה רמזור, כבר חשבתי. אמנם האוטובוס היה אטום חלונות, היו רק חלונות צרים – מאורכים למעלה.
אחד היושבים במושב הקרוב לאמצע האוטובוס, מהצד הקדמי, נעמד וחיפש מקום פנוי הרחק ממרכז הריח.
"ממני"
הוא, מצא,
כלומר,
הוא עבר לאחור,
אבל, כן... הברנש הזה שעבר לאחור נתקל עם התיק שלו בשקית. "חתך אומנותי" לאורך השקית גרם לתכולתה הריחנית להתגלות לעין כול. התכולה התפזרה ברחבה האמצעית של האוטובוס.
איבדתי תחושה בפנים. פחדתי שהן חטפו גם עיוות קל, "ראיתי שחור" בעיניים והרגשתי סחרחורת. הרגשתי שאני מאבד שיווי משקל, רציתי לברוח, רציתי לצרוח, מה?! אין חלונות פתאום, תפסיקו כבר להסתכל עלי. מחוצפת אחת, צעקה עלי לפני כולם "אתה לא נורמאלי? אין לכם פח זבל ברחוב? מה קרה, ראש העיר שכן שלך ולכן הוא אמר לך לזרוק את הזבל דווקא בעיר אחרת? אתה גורם לי בחילה..."
מה שקרה לה כמה שניות לאחר מכן, גרם לעוד הרבה אנשים בחילות. היה משהו שניסה להגן עלי, הוא אמר שאסור לשפוך דם יהודי בשידור חי, הרגשתי פתאום, שיש לי במה להיאחז. בשארית כוחותי התחלתי לאסוף את מה שנשפך, לתוך הפח שנמצא ליד הדלת האחורית. בקושי רבע מהתכולה הצליחה להיכנס. הסתכלתי על חלון הזכוכית שבדלת האוטובוס וראיתי השתקפות של עצמי: על ארבע, נובר בערמת זבל טרי.
אני לא יודע איך הנסיעה ההיא הסתיימה. התעוררתי כבר בתוך האמבולנס. בית החולים שחרר אותי לאחר בדיקות מקיפות, אני, עדיין לא השתחררתי ממה שעבר עלי בנסיעה הזו, גם לא נראה לי שאוכל להשתחרר מזה בקרוב. תמיד חשבתי את עצמי גבר, שאף פעם לא יאבד עשתונות. אמנם, למציאות, יש דינאמיקה משלה. גופי גדול הממדים, לא עמד בעומס שהיה שם על נפשי שרק דמיינה שהיא חזקה וחסינה. התעלפתי שם בפומבי, אני לא יודע מי ומה טיפל בי, נראה לי שבסך הכול כולם "די" נגעלו ממני.
ישבתי עם עצמי לחשבון נפש עמוק ונוקב. נזכרתי, בכמה סיפורים ששמעתי לאחרונה מאנשים שעברו "מוות קליני". אנשים, שחיים היום עמנו, אך זכו ל"ביקור חי" ב"בית דין של מעלה", בשמים. הם פגשו שם את כל האנשים הכי יקרים להם, שנפטרו כבר. מסך ענק, נפרש אל מול בורא עולם, מול "פמליה של מעלה" ואל מול הקרובים שלהם. ראו שם את כול המעשים שעשו. ראו מה הם עשו כול יום מרגע הקימה ועד ההרדמות. ראו גם מה הם עשה במקומות בהם התחבאו ונעלו היטב. ראו את הכול ב"שידור חי" "live" .
כאילו שאין די בפדיחות שרואים שם, מספרים החוזרים מהמסע השמימי שבמסך רואים אף את המחשבות המלוות כל פעולה. האנשים הללו דיווחו, שאין יותר כואב, מבייש ומשפיל, מפומביות כול המעשים שעשו והמחשבות שחשבו. אי אפשר לברוח מהסרט הזה, אין שם רמזורים וחלונות, והסנגור לא יכול להעלים ראיות.
באמת, שאין סיבה, ש"הסרט התיעודי" או ה"ביוגרפיה" עלינו, לא תהיה עם מעורבות פעילה שלנו. אנו צריכים לשלוט על החומרים שישודרו שם, אנו צריכים להכתיב את התסריט בעצמנו. כשאנו מבינים, שיום אחד הסרט שלנו יוקרן ברבים - לא לשם האוסקר ישראלי 2015 או 2016 אלא לשם קביעת מעמדנו לנצח - צריך בהחלט לתכנן, אילו שקיות אני מכין ע"י מעשי.
שם, כבר אי אפשר להתעלף ולהעלם.
]]>
