לחיות כיהודי זו משימה קשה. התורה מחייבת את האדם לעשות מצווה מסוימת באופן טוטאלי, כך שאם לא יבצע את המצוה כהלכה, הוא עשוי לעבור עבירה חמורה. לדוגמה: אדם חייב לאכול מצה בפסח, אולם על המצה להיות עשויה דווקא מחמשת מיני דגן. היינו: מחומר, שאם יחמיץ, האוכלו יהיה חייב כרת. אין מצבי ביניים.
ניתן לומר, בזהירות הראויה, כי המצוות, ברמת היכולת שלנו לשפוט את מבצען, הינן סובייקטיביות. כדי כך שחז"ל אף אמרו כי "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה". משמע כי הקריטריון הקובע את איכות הביצוע תלויה באיכות הכוונה המלווה את ביצוע המצווה. דבר זה הופך את המצוות לסובייקטיביות ברמה מסויימת.
היוונים- להבדיל, שאפו לאובייקטיביות טוטאלית, אפילו בתחומים שנחשבים בעינינו כסובייקטיביים במהותם, כמו "יופי" למשל. היוונים חלקו על הפתגם: "על טעם ועל ריח אין להתווכח" והכניסו את ה"יופי" לתוך נוסחה מתמטית("חתך הזהב"). הם האמינו בנוסחה הזו ועל פיה תכננו מבנים ופסלו פסלים. (אגב, גם בית המקדש נכנס לנוסחה שלהם).
היוונים דגלו בקריטריונים מתמטיים ומשום כך הגוי היה מסוגל לתרץ את האכזריות שלו בשואה כלפי יהודים בכך שהוא ציית לכללים. היהדות- לעומת זאת, מחנכת את האדם להפעיל את הלב. משום כך, למרות שהיהודי מחונך מגיל צעיר לחיות על פי כללים, הוא מציית להם רק כשהם באים מגבוה וגם אז, הוא לא מציית להוראה באופן טכני אלא מפעיל את הרגש שלו. שכן כך למדנו: "רחמנא- ליבא בעי".
]]>
