כשיצאנו לשליחות במושב בר גיורא שאלתי את עצמי לא פעם, ומה עם הילדים? ואיך לא נהיה מושפעים? ותשובתו של הרבי עמדה לנגד עיניי. מי שפולט לא קולט. ושלוחי מצווה אינם ניזוקים. היו רגעים שזה עבד, ורגעים שגם פחות. אבל כשיוצאים לשדה הקרב הביטחון האישי הופך פחות ופחות רלוונטי. כמו בסיפור עם החסיד שבא לרבי ואמר לו ״רבי! כשאני חוזר חסידות בפני הקהל בבית כנסת אני מתמלא גאווה!״ ענה לו הרבי ״תתמלא! תהיה כולך בצל (מלא קליפות) ובלבד שתגיד חסידות!, אף אחד לא אשם!״
]]>דנה ורון: 'רוצה לספר את הסיפור'
מי מאיתנו לא מכיר את התחושה המקוממת, את חוסר האונים, את התיסכול העמוק כשפעם אחר פעם מציגים את הציבור החרדי בצורה מקוממת/ לא משקפת/ מוגזמת/ הזויה? נדמה כאילו זה עצמו המחיר שנאלצנו לשלם כשבחרנו לשבת מחוץ למשחק המתנהל בתקשורת הישראלית. ת׳כלס, חייבים להישאר בחוץ (תרבות)
התקשורת בארץ ובעולם רוויה לשון הרע, פריצות, רכילות, מגמה שלילית וחד צדדיות משוועת. ואם זה לא מספיק הרי שהמחיר הגבוה שנצטרך לשלם משאיר אותנו סופית מחוץ למגרש. גם אני יודעת את כל זה. ובכל זאת... הנה אני כאן. מנסה להיכנס לגוב האריות הזה ולהשפיע ולו במעט מבפנים.
האם הכתבה עניינה אותך?
כן (100%)
לא (0%)
0 תגובות