ואז צלצל הנייד. מבט חטוף הבהיר לי כי השיחה לא מהבית, אלא ממספר חסום. עדיין לא פענחתי את הרצון לענות לכל שיחה (אולי אשליה כי מדובר בשיחת טלפון מעו"ד אמריקאי המודיע על עיזבון של דודה עלומה ועשירה).
"הי, מלי", זיהיתי את קולה של אחת מחברותיי הטובות. היא הייתה נסערת ביותר, ופתחה בלי הקדמות: "אני לא יודעת מה לעשות. המורה העיף את הבן שלי מהכיתה בטענה להתנהגות בלתי הולמת ודרש ממנו להגיע לבית הספר עם ההורים. אני לא אומרת שהבן שלי צודק, אבל הבעיה הגדולה היא, שגם אם איישר את ההדורים, הילד אינו מוכן לחזור למסגרת הזו. הוא דורש לעבור בית ספר, וזה להזכירך, חודשיים לפני סיום שנת הלימודים... מה אני אמורה לעשות?"
היא גוללה בפני את סיפור המעשה בהרחבה, ואני חשתי ברחמים הגואים כלפיה וכלפי הילד. גיל ההתבגרות הוא גיל מסובך. צריך להלך בין הטיפות. מצד אחד, להבין את המתבגר. מצד שני, להבין את המתבגר. ומצד שלישי, להמשיך להבין את המתבגר. ומה איתנו, ההורים? גם אנחנו עדיין בגיל ההתבגרות, לא?
"אז מה את מציעה לי לעשות?", היא חזרה ושאלה.
"ומה אבא שלו אומר על הסיפור?" שאלתי בעדינות.
"אל תשאלי. זה עוד חלק עצוב של הסיפור. הוא חסר אונים לגמרי וזה מתסכל אותי, כי אני צריכה להיות החזקה כאן". ניסיתי לעודד, לנחם, לחשוב איתה על פתרונות, אולי על איש מקצוע מתאים. הייתי ממשיכה את השיחה, אלא ששיחה ממתינה שנדנדה ללא הרף גרמה לי לעבור. חברה טובה נוספת שזה עידן ועידנים לא שוחחנו.
"אני בדיכאון עמוק. בגלל זה ניתקתי קשר לאחרונה", קולה ניחר. "מלי, אל תשאלי איזה דבר נורא קרה", הקול שלה התחיל להפחיד אותי.
"הבן שלך? הבת שלך? גיל ההתבגרות?" עניתי לה בשאלה, מחכה לשמוע מה עולל המתבגר הפעם. "יותר גרוע", הקול שלה הפחיד אותי. "מריבה עם הבעל? נו, באמת, קורה במשפחות הכי טובות..." ניסיתי לשוות לקולי עליצות.
"יותר גרוע".
"יותר גרוע??" כמעט שצווחתי בבהלה עד ששכנתי לספסל התעוררה מתנומתה.
"אל תשאלי, הקטנה שלי, מיכל..." דמותה של מיכל המתוקה עם השיער המתולתל, שלא מזמן מלאו לה שנתיים ימים, עלתה לנגד עיני. "נו?" הפחד עלה בגרוני. ציפיתי לשמוע את הרע מכל. "היא חלתה לפני חודשיים..." הצילו! הפחד הצמית אותי ונשענתי על החלון רועדת.
חלתה... אלוקים ישמור, אילו סיפורים שומעים היום... "היה לה אבעבועות רוח".
"נו?"
"המחלה עברה, אבל נותרו לה שני שקעים עגולים במרכז הפנים היפות שלה. כמה שטיפלנו בה, גזרנו ציפורניים, מרחנו תרחיפים. היא גירדה בלי סוף. הלכתי לרופאים, לפלסטיקאים, קניתי משחות. זה לא עובר לה, מלי. אין לי יום ואין לי לילה. אני הרוסה מזה. אולי ראיינת פעם רופא טוב שידע להציל לה את הפנים?".
לרגע רציתי לצרוח עליה, להגיד לה שהיא סוּפר-מגזימה, ואם היא תדבר עם החברה השלישית שלנו, שהבן שלה נזרק מבית הספר ואין לו מסגרת כעת, היא תבין מה הן בעיות. ואם היא תדבר עם חברה נוספת שדיברה איתי אתמול, וסיפרה לי על גיסה הצעיר, אבא לשני ילדים חמודים, שגילו לו בעיה בכליות, אולי תבין מה הן בעיות אמיתיות.
אבל אז הבנתי שאני צריכה לשתוק. הכאב שבקולה אמיתי. הוא פורץ החוצה מלב שבור, כי אנחנו האמהות יכולות להיות שבורות מפגם חיצוני, בדיוק כמו מפגם פנימי, ואין בעיה אחת מורידה מבעיה אחרת. ילד הוא כל עולמו של הורה, ועומד בראש מעייניו. כל דבר שקורה לו מטריד אותנו וגם מדיר שינה מעינינו, ולא משנה אם זה פצע בפנים היפות של הילד המושלם, או שקרה משהו גרוע יותר.
ועכשיו, יקומו ויצעקו אלה שטוענים שצריך קצת פרופורציות בחיים. אז אספר לכם שכשחזרתי הביתה, מצאתי את מִימִי הקטנה ממררת בבכי. "מה קרה?" לא הצלחתי להציל מפיה. בתגובה קיבלתי יבבות וסירנות בגובה של אזעקת אמת.
חיבקתי אותה חרדה. "נפלת? נחבלת? מישהו פגע בך?" בדקתי אותה.
מתוך נהרות הדמעות, היא הרימה אצבע רטובה והצביעה על מגדל הלגו שקרס לה. "עד שבניתי אותו..." בכתה. "היא בוכה כמו שקבלן גדול היה בוכה אם הבניין שבנה היה קורס", אמרתי לבעלי, ופתאום קלטתי שזו האמת. בשביל מימי, המגדל הזה שהשקיעה בו, הוא כמו מגדל של קבלן.
וכך גם אנחנו, ההורים, מסוגלים לבכות וליילל על 'מגדלי הלגו' הצונחים, כאילו הם מגדלי התאומים שקרסו, כי מדובר ב'לגו' שלנו.
]]>
