ניסיתן פעם לארוז לשתי נערות בגדים לארבעה ימי חג? ועוד עם מזג אויר לא ברור?.. זה לא קל.
אנחנו יושבות יחד על המיטה ומחליטות מה ללבוש כל יום אצל אבא. זה לוקח שעות. לכל בגד יש את מה שמתאים לו, ואת הסרט לשיער.. ואת הנעליים. זה מסובך, זה פרוייקט מורכב. שלא תשאלו. ואני הכי רוצה שהן תלכנה רגועות. והכל יהיה מסודר, כשאני לא נמצאת שם איתן.
אז אני מגהצת ומגהצת.. ומרגיעה, ומקפלת, ומסבירה, ומסדרת הכל במזוודה.
והנה אבא שלהן למטה. כשאנחנו מתחבקות חיבוק של חג, אני שמה חיוך הכי ענק, ומנשקת כל אחת בנפרד. כשאני מאחלת חג שמח: "תיהנו, מתוקות. תתקשרו. אוהבת אתכן הכי בעולם", אני מחייכת ומרגישה גוש מעצבן וקצת מריר בגרון, שנמצא שם כבר מהבוקר. הוא לא זז. הוא לא זז, הגוש הזה, ואני מרגישה עכשיו איך הוא גדל ותופס עוד מקום.
נועה מצאה סיבה לחזור למעלה בחזרה: (לקבל עוד חיבוק ממני, ולארוז נשיקה להמשך החג) "אמא, שמת לי את החצאית הירוקה?" "כן, מותק. בטח"..
אני עומדת בחלון ורואה את שתי הבנות הקטנות והאמיצות שלי הולכות ביחד. הן סוחבות את המזוודה הוורודה - החדשה ועוזרות אחת לשנייה. יש להן מתלה עמוס בבגדים מגוהצים ומושלמים. יש להן שקית של כל זוגות הנעליים שקנינו. אלה מחזיקה שקית ענקית עם הקישוט שעשתה לאבא בבית ספר. (אלה: אמא, את נעלבת אם אתן את הקישוט לאבא? אני: לא ממש לא. הוא בטח מאד ישמח! זה רעיון טוב לתת לו..)
עוד נפנוף. נשיקה באוויר, והן הלכו.
אני נכנסת הביתה ואורזת לעצמי מזוודה קטנה לחג. עדין יש לי גוש בגרון. "די, מאיה, תפסיקי. את אוהבת את סוכות, ותיהני מהחופש". טוב. על הרצפה זרוק קולב ריק. אני מרימה אותו.
"אבל את לבד בחג" אני שומעת קול חלש, קטן ומעצבן. "לא נכון, אני לא לבד. אני עם אבא ואמא שלי ואחים ואחיות שלי!". ואפילו שאני תמיד תמיד משתדלת לפתוח דלת אמיתית למה שאני מרגישה, אני היום משתיקה את זה. כל הזמן משתיקה את זה. אין לי זמן לרחמים עצמיים עכשיו.
אני לובשת את השמלה החדשה שלי. אני לובשת את הנעליים החדשות שלי. אני לובשת את השרשרת עם האבנים האדומות. אני מסתכלת במראה וזה מושלם. אבל זה לא משמח אותי, זה לא משמח אותי.
בסוכה של אבא ואמא שלי, שמתי את החיוך הכי יפה שלי. אני מגישה את התוספות שהכנתי, ויש מחמאות.. זה יצא טעיםםם. יופי. אבל מה אני עושה עם הגוש הזה, העצב הזה שנכנס לו אלי פנימה יחד עם החג שאני כל כך אוהבת? והוא גדל וגדל. ולא עוזב, אין לי כח לזה, לא עכשיו. לא ליד כולם. אבל זה תקוע לי, וכל כך מוציא לי את החשק. לא רוצה להחמיא לאחי על הסוכה שבנה, לא רוצה להחמיא לגיסתי על הילדים המושלמים שלה, לא רוצה להחמיא לאחותי על המנה אחרונה שהכינה.
אני עולה למעלה הביתה, ויוצאת למרפסת הקטנה. יש אצל ההורים שלי עוד סוכה קטנטונת, הדפנות שלה כבר מתקלפות, זו סוכה רזרבית, מלאה בזיכרונות ילדות. אני מריחה את הריח של הסכך הירוק שאבא שלי מתעקש לשים שם כל שנה מחדש, טרי, מהיער. (הוא סוחב בעצמו)אני רואה על הקיר את הקישוט שציירתי כשהייתי קטנה. אני רואה דרך הווילון הישן ירח מלא יפהפה. וכשאני נושמת את האוויר הקריר, הסוכה עם האור הקטן מחבקת אותי. ויש שם רשות לדמעות החצופות האלו, שהיו תקועות כל היום הזה, וכל כך הכבידו עלי. העצב הקטן שלי זורם החוצה סוף סוף, ונשטף לו, עם קולות של שירי חג אהובים מהרחוב.
אני שומעת את כל המשפחה המתוקה שלי עושה רעש למטה, אני שומעת את אחותי קוראת לי לעזור לה, ואני נושמת עמוק. מסתכלת למעלה, מבקשת - מוחה את הדמעות, ויורדת בחזרה.
אבא שלי מוזג לי כוס עם היין החדש שקנה: "מאיה, איפה היית? חיפשתי אותך אני חייב שתטעמי" "אה, הייתי למעלה אבא. הייתי צריכה קצת אויר". אז הוא מוזג לי כוס יין, וזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
"לחיים, מאיה!"
"לחיים אבוש, לחיים.. חג שמח" .
]]>
