מחאה: "האופנה הצנועה מכשילה אותנו"

פעם הייתי הרבה יותר יפה, אני יודעת. היו רואים יותר; חתיכות בשר, נקודות חן. היום זה רק עניין של בדים, נחלת בנימין. מחפשת כאלו שיהיו עם מספיק נוכחות אבל עדיין, לא צורחים לכל עבר "תסתכלו עליי, אני אישה", עם כל מה שזה אומר.

בהתחלה הייתי מגיירת את הגופיות מזארה, את חצאיות המיני. מוסיפה פה, מוסיפה משם, בחורת טלאים שכמותי. קשתה עליי הפרידה מחשיפת עצמות הבריח שלי, התכשיט הכי יפה בעולם.

ניסיתי ליהנות מתהליך החדש בזירת החומר; בגדים, נעליים, גרביים, סרטים. האמנתי באמונה שלמה שגם בעולם היהדות קיים סטייל אמיתי, כזה שאני לא הופך אותי לדודה משנות ה-60, שכשאלך ברחובה של העיר החילונית הזאת, תהיה מישהי שתביט בעוברת אורח שכמותי ותגיד לעצמה, 'וואלה, זה לא כזה מכוער להיות דוסית', הרהור של תשובה.

אבל האופנה הדתית מהורהרת. או שמא מעורערת. מהר מאד נטרקה לי על הדלת על הפרצוף. רוצה להיות צדיקה? איזה יופי, בהצלחה. קבלי שמלות שמגיעות בדיוק אינסטרומנטלי עד לברך ממש - ושם הן נעצרות. בלי מכפלות, בלי כפל מבצעים. חצאיות צמודות, חולצות שקופות.

"אז מה, שימי מתחת חולצת בסיס. מה את אומרת? חם? השמלה מגיעה רק עד חצי הזרוע? שטויות. החצאית בצבע ירוק זורח? מה את כל כך קפדנית?" –"רואים לי את הברכיים להפליא. בעיקר כשאני יושבת" אני מתעקשת, "תשלבי רגע את הרגליים. נו ככה מצוין", "אבל גם כשאני הולכת!" אני מזדעקת והמוכרת מציעה תוספת, "לא ישימו לב זה בדיוק מאותו הבד".

למה את עושה את מה שאת עושה? אני פונה אלייך, מעצבת דתית, חרדית. האם תשמחי לגלות שכשמישהי קנתה ממך את פרי יצירתך - זה שהיו לך את כל האפשרויות בעולם לעשותו נכון יותר - היה זה היצר הרע שלה שהעביר לך את כרטיס האשראי? כי קשה. קשה לעמוד בניסיונות. זה קשה כי זה הבד כל כך יפה והגזרה כל כך מחמיאה. וזה מבליט את "מה שצריך", וזה צעיר וזה הכי מגניב על הדוגמנית ששמת בחלון הראווה או באתר.

אנחנו רוצות להתקשט וללכת בבגדי 'צבעונין', ושלא תחשבו לרגע שאני שייכת לזרם שמצווה עליי לכסות את הפנים מרוב צניעות. אני סתם חוזרת בתשובה שמייחלת ליום בו נזכה ללכת כנסיכות ירושלם עם הילה של קדושה בתוך בדים מרהיבים.

אני בסך הכל רוצה, שבקולקציה הבאה שלך תחשבי גם עליי, זאת שבחרתי להיות, ולא על מי שפעם נהגתי להיות. כמעט.