אלו מכן שמתאפרות לפני יציאה? מעכשיו מתאפרים במעלית, בראי שבכניסה לבניין או באוטו, יחד עם הנעליים והמעיל, כי לצאת כשהם קטנים אפשר, אבל לעבור את מחסום ה- ״אאממאא, אל תלכי! אל תעזבי אותי..״ שיכול, אחרי שהוא סיים לקרוע את לך את הלב, להוציא את החשק מכל היציאה, גם להקפיץ אליך פקידת סעד, אפשר פחות.
אז מה עושים? איך יוצאים מהבית כשיש בו פעוט/ה שמתקשה להיפרד? מתנהגים בהגינות ומספרים על היציאה? או, מתגנבים החוצה כאחרוני הגנבים?
ובכן, מספרים להם על היציאה. כבר מהגיל בו אפשר לתקשר עם ילד באופן מילולי יש לספר לו על היציאה וגם אם הוא לא ממש יבין, כאשר תהיי בחוץ, הוא יעשה את הקשר, וההעדרות שלך תהיה לו יותר הגיונית ופחות מאיימת.
עדיין, ועל חטאיי אני מתוודה, ברגע האמת תמיד העדפתי להתגנב החוצה כאחרונת הגנבים.
למה? כי ככה מדלגים על נקודת הפרידה שהיא קשה לתינוקות רבים וכשהקטן יגלה שאמא לא שם הטרגדיה תהיה הרבה פחות גדולה והוא יסכים לשחק ולחכות לה, לצאת לגינה או סתם ככה להתנחם בברירת המחדל השניה באיכותה אחרי אמא - אבא. או בייביסיטר.
נקודת הפרידה יש לה קושי עצמאי לדידו של הפעוט (ובמקרים רבים גם להורה) קושי שאינו קשור בעצם ההעדרות מהבית ולכן, כשמדלגים על נקודת הפרידה, מדלגים על משבר מיותר.
ככל שמדברים בילדים גדולים יותר או בפרידות ארוכות יותר כמו יציאה לחופשה, יותר כדאי לשוחח עם הילדון מראש, להכין, להסביר ולדבר על מי שישגיח. עדיין, גם פה, עדיף בגילאי התינוקות, לדלג על רגע הפרידה ולהסתלק מהשטח כשהוא לא בסביבה.
כל האמור לעיל כשהתינוק/ת מתקשה בפרידה. אם יש לכם אחד מהאלופים הנדירים האלה שמסוגל להביט בכם מתגנדרים, מעיפים נשיקה ויוצאים מהבית בלי להרים את האף מהבקבוק, אז (תעלבו לכם קצת אם אתם בעניין) התעלמו מכל הנ״ל, וצאו לבלות בגלוי ובכיף.
ואיך זה קשור ל EMDR? זה לא קשור. ילדים שמתקשים להיפרד זה בסדר וכאלה שלא, בסדר גם. אבל אלו שהתקשו להיפרד וההורים שלהם הקפידו להתעופף להם מול העיניים..? עשויים להצטרך בהמשך.
]]>
