שמעתי על האירוע במעון בביתר עילית, והלב שלי עשה בום.
ואז עוד אחד.
רגע, באיזה מעון? איפה בביתר? בני כמה הילדים?
העיניים רפרפו במהירות על השורות. פעוטות כבני שנה. תגובה אלרגית. אמבולנסים. פינוי לבית החולים.
ואז הגיע המשפט הפנימי הזה, שאני קצת מתביישת לכתוב אותו: ברוך השם, זה לא המעון של הילדים שלי.
לרגע אחד הנשימה השתחררה. הגוף נרגע עוד לפני שהראש הספיק לחשוב.
ואז, כמעט באותה שנייה, באה המחשבה השנייה.
רגע, ומה עם האמהות שזה כן המעון שלהן?
מה עם האמא שהטלפון שלה צלצל באמצע שטיפת כלים, או באמצע יום עבודה? זאת שבדיוק חשבה אם תספיק היום לגמור את הפרויקט לפני שהילדים חוזרים, ופתאום שמעה מילים כמו "תגובה אלרגית", "הצלה", "בית חולים"?
מה עם האמא שהייתה צריכה לנסות להבין מה קורה לילד שלה, כשהיא בכלל לא נמצאת לידו?
ופתאום ההקלה הקטנה שלי הרגישה לא כל כך נוחה.
כאילו מותר לי לנשום רק אחרי שאני יודעת שגם כל השאר נושמות.
יש צלצולים שאנחנו מזהות עוד לפני שראינו מי מתקשר
מכירות את זה שהטלפון מצלצל, ועל הצג מופיע השם של המטפלת במעון?
לא משנה אם את באמצע פגישה חשובה, באמצע קנייה בסופר או עומדת ליד הסירים של שבת. משהו קטן מתכווץ בפנים.
למה הם מתקשרים עכשיו?
הוא בוכה? הוא נפל? יש לו חום? אולי הוא לא מרגיש טוב? אולי קרה משהו?
כל המחשבות האלה עוברות בראש בתוך שתי שניות, בזמן שהאצבע כבר מקישה על המענה.
ואז המטפלת אומרת: "שלום, רציתי רק להזכיר שמחר צריך להביא חבילת טיטולים".
ואת אומרת "אה, כן, בטח", בקול הכי רגיל בעולם, כאילו לא הספקת בינתיים להריץ בראש שלושה תסריטים מפחידים.
זה אפילו קצת מצחיק.
עד שקורה משהו אמיתי.
הלב שלנו לא נשאר בבית
אנחנו שולחות את הילדים למעון בכל בוקר.
מלבישות, מסרקות, מכניסות בקבוק לתיק, מחפשות את המוצץ שנעלם בדיוק כשצריך לצאת, נותנות נשיקה על הלחי וממהרות להמשיך את היום.
לפעמים הילד נפרד בחיוך. לפעמים הוא בוכה קצת, ואנחנו עומדות מאחורי הדלת ומקשיבות עד שהבכי נרגע.
ואז הולכות.
אבל האמת היא שאנחנו לא באמת הולכות לגמרי.
חתיכה מהלב נשארת שם. בין המזרנים הקטנים, הבקבוקים, קערות המרק והצעצועים הצבעוניים.
והלב הזה ממשיך להרגיש גם כשאנחנו כבר במקום אחר.
לפעמים אני חושבת כמה אמון יש בפעולה היומיומית הזאת. פשוט להניח ילד קטן בידיים של מישהי אחרת, להיפרד ממנו ולחזור רק אחרי כמה שעות.
ילד שבקושי יודע לדבר. שלא תמיד יכול לספר מה כואב לו. שלא יכול להתקשר אלינו ולומר: אמא, אני צריך אותך.
אנחנו סומכות על המטפלות שישימו לב אם הוא לא אכל, אם הוא עייף, אם הוא עצוב, אם משהו אצלו שונה מהרגיל.
וזה אמון עצום.
ולא, המחשבות האלה הן לא כתב אישום נגד המטפלות.
להפך.
אני רואה את הנשים שמקבלות בכל בוקר חדר מלא פעוטות, אחת מוחה דמעות, שנייה מרימה ילד על הידיים, שלישית כבר מנקה את השולחן אחרי ארוחת הבוקר. הן מתמודדות עם בכי, חיתולים, ארוחות, מריבות קטנות ועייפות של ילדים שלא תמיד מסוגלים להסביר מה הם רוצים.
זאת עבודה קשה. ממש מסירות נפש.
וגם המטפלת המסורה ביותר לא יכולה להבטיח ששום ילד לא יחלה פתאום, שלא תופיע תגובה לא צפויה למזון או שלא יתרחש אירוע רפואי באמצע יום רגיל לחלוטין, כשם שבבית אין לנו שליטה על הכל.
אפשר להעריך את המטפלות, לסמוך עליהן, ובכל זאת להרגיש את הצביטה הזאת בלב.
כי אמון לא מבטל דאגה.
הדבר שהכי קשה לנו הוא דווקא מה שאנחנו לא יודעות
אני חושבת שמה שהכי מפחיד באירועים כאלה הוא לא רק עצם הסכנה. זאת העובדה שאנחנו לא שם.
אם הילד נופל בבית, אני רואה מה קרה. אם יש לו חום, אני מניחה יד על המצח. אם הוא מתחיל לבכות בצורה מוזרה, אני לפחות יכולה להחזיק אותו ולנסות להבין.
אבל כשהוא במעון?
אני צריכה לחכות למישהו שיספר לי.
ואז המוח מתחיל לעבוד שעות נוספות.
האם שמו לב מיד? האם הוא בכה? האם הוא פחד? האם מישהו החזיק אותו? האם הוא חיפש אותי?
המחשבה האחרונה היא אולי הקשה מכולן.
כי לא תמיד אנחנו פוחדות רק ממה שיקרה לילד. אנחנו פוחדות גם מהרגע שבו הוא יצטרך אותנו ולא נהיה שם.
והנה מגיע החלק המוזר באימהות: אנחנו יודעות היטב שאי אפשר להיות ליד הילדים עשרים וארבע שעות ביממה. גם כשאנחנו לידם, לא הכול נמצא בשליטתנו.
אנחנו יודעות את זה בשכל.
הלב, משום מה, לא תמיד משתכנע.
אז איך ממשיכים לשלוח אותם למעון מחר בבוקר?
זאת אולי השאלה האמיתית שנשארת אחרי ידיעה כזאת.
כי מחר בבוקר שוב נכין את התיק, שוב נסגור את המעיל, שוב נוודא שהבקבוק בפנים. ושוב נמסור את הילד לידיים אחרות.
ואולי דווקא כאן צריך להזכיר לעצמנו משהו.
אנחנו לא צריכות להתנצל על הדאגה. היא חלק מהאהבה שלנו. אבל אנחנו גם לא חייבות לתת לה לנהל אותנו.
יש הבדל בין אחריות לבין ניסיון לשלוט בכל דבר.
אחריות היא לבחור מסגרת שאנחנו מרגישות בה בטוחות, להכיר את המטפלות, לשאול שאלות, לוודא שיש נהלים ברורים למקרי חירום ושאנחנו מעודכנות כשמשהו קורה.
אחריות היא גם להכיר את הרגישויות של הילד, להעביר לצוות הנחיות רפואיות כשצריך, ולוודא שמספרי הטלפון שלנו זמינים.
אבל אחרי שעשינו את ההשתדלות שלנו, מגיע החלק הקשה יותר: לשחרר.
לא לעצום עיניים. לא להתעלם מדברים שמדליקים נורה אדומה. פשוט להכיר בכך שגם אמא שעושה הכול נכון לא יכולה להחזיק את כל העולם בידיים.
ולפעמים, בשביל קצת שקט בלב, צריך דווקא פחות לדעת
יש ימים שבהם ידיעה אחת הופכת אותנו לבלשיות. אנחנו מתחילות לחפש עוד פרטים, עוד עדכונים, עוד סיפורים דומים. קוראות הודעה בקבוצה, ממשיכות לתגובה של מישהי ששמעה ממישהי, ומשם כבר הדרך קצרה לעוד עשרה תסריטים שהראש ממציא לבד.
לא תמיד המידע הזה עוזר לנו לשמור טוב יותר על הילדים. לפעמים הוא רק נותן לפחד עוד חומר לעבוד איתו.
אפשר להתעדכן במה שחשוב, לוודא שאין הנחיה רפואית או אזהרה שצריך להכיר, ואז להניח את הטלפון.
לשאול את המטפלת בחיוך איך עבר היום. לקבל תשובה. להאמין לה כשיש סיבה טובה להאמין.
וכשמשהו באמת מטריד, לא להתבייש לברר.
ובעיקר, להזכיר לעצמנו שהקב"ה שומר על הילדים שלנו גם בשעות שבהן אנחנו לא רואות אותם.
האמונה הזאת לא פוטרת אותנו מאחריות. היא מאפשרת לנו לעשות את ההשתדלות שלנו בלי להישבר תחת המשקל של כל מה שלא תלוי בנו.
ואתמול, כששמעתי על המעון בביתר עילית, הבנתי עוד משהו.
ההקלה הראשונה שלי לא הייתה חוסר רגישות. היא הייתה תגובה של אמא.
והמחשבה שבאה מיד אחריה, על האמהות האחרות, הייתה גם היא תגובה של אמא.
כי בסופו של דבר, לא משנה באיזה מעון הילד שלנו נמצא. כולנו מכירות את אותו רגע שבו הטלפון מצלצל והלב מחסיר פעימה.
כולנו מכירות את הנשימה שמשתחררת כששומעים "הכול בסדר".
ואני חושבת על אותן אמהות בביתר עילית, ומקווה מכל הלב שהילדים שלהן מרגישים טוב, שהן כבר יכולות לנשום לרווחה, ושהאירוע הזה יישאר עבורן רק זיכרון לא נעים.
ומחר בבוקר, כשאעמוד שוב בפתח המעון, אסדר לקטנה שלי את החולצה, אתן לה נשיקה ואמסור אותה לידיה של המטפלת, אולי הלב שלי שוב יתכווץ קצת.
אבל הפעם אזכיר לעצמי משהו שאני יודעת, ורק צריכה לזכור גם ברגעי הדאגה.
אני משאירה אותו במעון, אבל לא באמת משאירה אותו לבד.
כי גם כשהיד שלי כבר לא אוחזת ביד הקטנה שלו, יש מי שמחזיק בה.
ואיפה שהוא לא יהיה, גם כשאני לא יכולה לראות, לשמוע או לשמור עליו בעצמי, הוא תמיד נמצא בידיו של הקב"ה.
