החדר היה מלא אברכים מתפללים. אמא ישבה דוממת בפינה, עיניה כבויות. קול ניגון תהילים חרישי מילא את האוויר, עד שפתאום המכשירים צפצפו. כולם קראו יחד "שמע ישראל... השם אחד!", ואז - שקט כבד. אבא איננו.
מאז, הבית שקע בדממה. בשבעה ניסו לנחם: "ולא תוסיפו לדאבה עוד", אבל הכאב לא הלך לשום מקום. אמא שקעה עמוק בעצב, התרחקה מהמציאות. חשבונות אדומים נערמו, החשמל נותק, והחיים עצרו.
כשאסתי התארסה, הווארט נערך בבית אחותה, כי לא העזו להזמין אורחים לבית ההורים. אמא הובאה במונית, לוחצת יד חלושות לאם החתן. בליבה רצתה אסתי לצעוק: "אמא, למה דווקא אני צריכה להפסיד הכל?" - אבל שתקה. אי אפשר להכאיב לאמא כשעדיין לא חלפו אפילו שלושים יום.
הזמן חלף, החתונה מתקרבת, ושום דבר לא מתקדם. אין מדידות שמלה, אין קניות, אין סידורים. אסתי הבינה שהבעיה האמיתית היא לא רק מצב הרוח של אמא - אלא שאין כסף. גם אם אמא תתאושש היום, החתונה לא תתקרב אפילו בצעד אחד.
מניין נכדי הסטייפעלר יתכנסו לתפילה מיוחדת על ציון סבם
תורמים עכשיו ומחתנים את אסתי ואת 46 היתומים
עכשיו, כשהיא עומדת על סף החופה, הכאב מתפרץ מחדש. היא רואה בעיני רוחה את מודעות האבל, שומעת את הרמקול מודיע את פטירת אביה. "עכשיו אני רוצה לשבת שבעה מחדש", היא לוחשת לעצמה. כי אבא לא יהיה שם איתה.
אבל היא לא באמת לבד. אנחנו יכולים להיות שם בשבילה. לתת לה את הכוח, את השמחה, את האפשרות להגיע לחופתה בכבוד.
וזהו לא רק סיפורה של אסתי - זהו סיפורים של 46 יתומים ויתומות שנכנסים לחופה בימים הקרובים. כל אחד ואחת מהם עם סיפור אישי כואב, והם זועקים ומתחננים לעזרתנו הדחופה.
ראש הישיבה הגאון רבי שרגא שטינמן ורבי נפתלי נוסבוים פונים אלינו מקרב ליבם ומבקשים להיות לעזרתם של 46 חתונות היתומים.
"ונבקש מכל אחד להיות שותף במצוה גדולה ונשגבה זו של הכנסת 46 יתומים לחופה בדרך כבוד, ואבי היתומים בוודאי יברך את כל השותפים בברכה והצלחה בכל אשר יפנו, ובפרט בימי בין הזמנים יזכו הם וכל משפחתם לשמירה מעולה בבית ובדרכים ברוחניות ובגשמיות"
הגר"ש והגר"נ מוסיפים לקראת זמן אלול הבעל"ט בו ילדינו מתחילים את שנת הלימודים הבעל"ט: "ונגע לא יקרב אליהם וכל צאצאיהם יתעלו בתורה בהתמדה גדולה וירוו מהם נחת מתוך בריאות הגוף והנפש ופרנסה בשפע".
0 תגובות