בין קורח, חטא המרגלים והחופש הגדול // תובנות עם צבי יחזקאלי

צבי יחזקאלי (צילום: באדיבות המצלם)

אבא במה אתה עובד? אני פרשן! מה זה פרשן? זה עיתונאי שמסביר דברים על החדשות ועל המזרח התיכון. אבל כל אחד הוא פרשן.

ממממ נכון. נכון אני אומר לעצמי אחרי הניסיון של בתי לברר כיצד אבא שלה בדיוק מתפרנס.

כל אחד מפרש את המציאות דרך עיניו. אז איך אדע אם הפרשנות שלי היא קרובה לאמת? איך אני אדע מה נכון? חוט דק עובר בין הפרשה הקודמת עם המרגלים, לקורח וגם לחופש הגדול שבא על ילדינו לטובה. והכל קשור בפרשנות.

המרגלים ראו ארץ יפה, ונתנו פרשנות שאי אפשר להשיג אותה. קרח היה מהמעגל הקרוב של משה אבל החליט שמשה מתנשא.

בכל שנה, לקראת החופשה אני מתבונן ואומר אין מצב שאני מחזיק חודש עם הילדים בבית. אז כל האבחנות האלה הן עניין של פרשנות.

למה דווקא בשלושת המקרים הנ"ל הפרשנות לא תאמה את המציאות? מה היה חסר למרגלים שהיו מראשי השבטים, ולקורח שהיה עשיר ובכיר?

אני יכול להעריך, שזה אותו דבר שחסר לי כמעט תמיד. היכולת להבדיל בין החוויה שלי למציאות שלי.

הסבר: במשך היום אנחנו עוברים במגוון מוכר של תחושות. יש את השמחה ואת הנינוחות אבל בעיקר יש גם דאגה פחד חשש ממבוכה וכל אחד ישלים. ממה? מפיגועים, מפרנסה, מהחמאס, מהחברים, ממקום העבודה. איך זה שכל פעם לא משנה מה קורה במציאות. אני מרגיש את אותן תחושות? התשובה היא, שאנחנו בחוויה. החוויה היא כביכול הפרשנות של המציאות דרך העיניים שלי. אבל האם היא המציאות באמת...?

אז זהו כנראה שלא. במציאות, ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. בחוויה שלי אני מפחד בגלל החדשות ולכן אני אומר, אין סיכוי שאני אצליח להשיג אותה. (לעיתים עד איבוד תחושת הצדק) .

קורח, חי במציאות שיש לו צדיק חי ונושם מול העיניים כל יום, שמראה לו ניסים ונפלאות מים סוף ועד הר סיני. ובכל זאת הוא בחוויה של מושפל ודחוי ובוחר לומר שהמצב כרגע הוא שמשה צריך להתפטר ושיש אפליה. כן כן, לפעמים ההבדל בין המציאות לחוויה הוא שמים וארץ. ולפעמים אנחנו מוצאים כל מיני חיזוקים לחוויה שלנו ובטוחים שזו המציאות. אלא מאי? זה לא אמור להיות כך.

החוליה החסרה שיכולה להשכין שלום בין החוויה למציאות זו עוד ועוד אמונה. להאמין שיש מציאות של טוב אין סופי ואני קשור אליו והוא יצר אותי כדי שאני אאמין בעצמי. וכך אוכל לכבוש ארצות ולהתקרב לצדיק וגם לגדל ילדים.

אז למה אני לא רואה את המציאות? כי אני לא מאמין מספיק לטוב ומקשיב לחוויה הפנימית שלי שהיא תוצאה של... אכזבות מהעבר, פחדים ישנים, ומעין קול פנימי שלוחש לי שאני לא באמת טוב.

לא באמת ראוי. ואז אני קונה את זה ואז מגיעה ה..... פרשנות. אוי.. אז זה הכול עניין של אמונה או מדרגות האמונה שאיתם אני צריך לצעוד בכל יום.

השם יתברך מזמן לכל אחד מאתנו את המבחן של החוויה והמציאות בכל יום. למרגלים ולקורח זה היה בעניינים גדולים של ארץ ישראל והצדיק. היום בדורנו זה מגיע עד למשפחה ולילדים.

יש לי חוויה שהחופשה של הילדים זה תיק נוראי ואין לי מושג מה לעשות עם זה. רגע אני סתם בחוויה של פחד מכל העניין הזה של חינוך ילדים. אני בפחד שלא אצליח. רגע צבי אל תהיה פרשן תעצור. השם! תודה על הילדים שנתת לי בטח עשית הכול לטובה אולי יש סיכוי שגם נהנה בחופשה הזו? בעצם למה לא? הילדים אחרי כל הבלגן, מתוקים, ואני מאמין שהשם איתי. אז למה לפחד? אהה נכון זו סתם חוויה.

במציאות, הכול בצד של הטוב . אחח נרגעתי. תודה השם שלא הקשבתי לפרשן ההוא.

רבי נחמן פעם דיבר עם תלמידו רבי נתן בעניין אמונה. רבי נתן (אולי במבוכה) שאל את רבנו אם יש בעיה עם מידת האמונה שלו בהשם יתברך? רבנו ענה, יתכן ואתה מאמין גדול בהשם יתברך אבל אם אתה מאמין בעצמך, אז כל אחד מאתנו מול החוויה הבאה שלו ישאל . מה החוויה? מה אני מרגיש? מה הפרשנות שיש כעת? מה המציאות? איפה טעיתי? איפה לא האמנתי? כן גם בעצמי...

חופשה נעימה (הכוונה להורים)