בזמן בית המקדש, ירושלים היתה משוש העולם. מליוני אנשים פקדו אותה בכל חג. חנוכת בית המקדש על ידי שלמה המלך היתה החגיגה העולמית הרשמית. כל העמים הביאו תרומה לבית המקדש. מלך חירם ומלך צור מלך מצרים ומלך אשור. כולם רצו להיות שותפים בבית המופלא הזה.
מלכות שלמה התפרסה על ארבעים שנה, ובאותן שנים הזוהר הקדוש אומר שהיה כמעט 'תקון השלם' כמעט ימות משיח. כל העמים ידידים טובים לנו.
כולם הבינו שיש לעם היהודי מה לתרום בתחום הרוח, והם היו מאוד שמחים על הקמת המרכז הרוחני העולמי הזה.
גם הטורקים שותפים
באו הטורקים ואמרו: כמה בגדים אתם צריכים לעונת המעבר? אין בעיה – עלינו.
באו האיטלקים ואמרו: לכמה מכוניות, או יותר נכון עגלות אתם זקוקים? אין בעיה! נשלח!.
היפנים שלחו משחקים והסינים בדי משי...
ממצרים הסיעו אבנים יקרות ומערי המפרץ מחצבים נוספים. העמים מבקשים מאיתנו: אתם לכו תתעסקו בדבר האמיתי.
תנצלו את הזמן בשביל התרומה שלכם לאנושות.
מתגעגעים? גם אנחנו
לתקופה ההיא אנחנו מתגעגעים. לתקופה שבה בחגיגות חג הסוכות, כל בעלי הזמר והניגון מתאספים ומשמחים את לב כל העם. עם תאורה שמאירה את חצרות כל הבתים. עם ריח קטורת של בית המקדש, ששום אשה עד יריחו לא צריכה להתבשם... כל ילד קטן ידע ללמוד, והרבה.
בחנוכת הבית של בית המקדש שלמה המלך ביקש מהשם, שכל הבקשות של הגויים אשר יבואו לירושלים יתמלאו. כדי שהם יראו.
שהאלוקים שלנו הוא אלוקי האמת! והם ראו!.
בירושלים - לא נכנסים לחשבונות עם אף אחד
המצב הנפלא הזה של בית המקדש נמשך ארבע מאות שנה.
באותה תקופה, נקבעו הלכות כיצד לשמר את השמחה העצומה ששורה בירושלים.
למשל? למשל חישובי חשבונות. כשאנחנו לוקחים את העט והדף ומתחילים לרשום את מאזן החיים, האישי, הכלכלי, החינוכי. אנחנו נכנסים חלילה לעצבות.
לכן, חכמינו קבעו כי בירושלים אסור לחשב את החשבונות הללו. כי אפשר להגיע לעצבות, וירושלים היא מקום של שמחה! מה עשו?
בנו בנין ענק: כיפה של חשבונות היתה מחוץ לירושלים. וכל מי שרוצה לחשב חשבונותיו, הוזמן לעשות זאת באותו מבנה בעל כיפה.
אבל כל זה עמד על תילו בזמן שבית המקדש היה בתוך הלבבות של כולנו.
בית המקדש, כמו בלון הליום ענק, אשר בעצם כדי לזכות בנוכחותו בעולם הזה, צריכים לאחוז בחוטים שלו.
אבל כשהקשרים התרופפו, ויהודים שמטו את הקשר הנפלא הזה לבית המיוחד, אט אט נשרו הקישורים והחיבורים בין העם ובין עבודת השם שבמקדש.
רבים עזבו את הרוחניות ושקעו לחיי יומיום תובעניים, או –אז אותו בית רוחני מופלא, פרח ונעלם מעולמינו ומחיינו.
יש למה להתגעגע. ויש דרך להשיב את נוסחת החיים הנפלאה. כל אחד יכול למלא את עצמו מהאור הנפלא הזה ומאוויר הפסגות הייחודי -
כדאי לקחת ולנקוט באיזו פעולה יהודית: צדקה, פרק תהלים, שבת, הבלגה על כעס, כיבוד הורים...
שוב נטוים החוטים הנפלאים
והנה שוב נטווים החוטים הנפלאים להשיב את האבידה ההיא. והבטחה יש לנו: "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון". החיים היפים באמת מחכים לנו.
ויש לנו חלק פעיל בהם.
בט' באב חושבים על העתיד ומאחים את השברים . בונים את העם מבפנים, כי חוזקנו כעם נבנה מהתאים הפרטיים. הצום, ממחיש לנו ,
כי לא את הרעב הגופני אנחנו רוצים להשביע, אלא משהו גבוה יותר..
הצגת כל התגובות