"רודף! מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?"

רחובות מאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

בשביעי של פסח פקעה סבלנותו של הציבור בישראל.

למען היושר, מוכרחים לומר שאובדן הסבלנות והאמון בהחלטות המדיניות אינם רק נחלת הציבור החרדי, גם בשאר המגזרים נשמעות אותן מנגינות: 'הבטיחו לנו אלפי מתים', 'סתם אמרתם'.

בציבור החרדי מתווספת לכך גם טינה עמוקה כלפי מערכות החוק שפעלו בחלק מהמקרים באופן מבזה ומכליל, לא תועלתי בעליל ולפעמים מתוך דעות קדומות בלתי מוצדקות.

בחלק מהמקרים, אך לא תמיד. משום שלא ניתן להתעלם מהעובדות לפיהן התחלואה במגזר החרדי הייתה גבוהה מאוד, בחסדי השם יתברך ללא נזקים רבים בנפש עד עתה, על לשעבר אנו מודים ועל העתיד אנו מייחלים ומתפללים.

אבל מה שמעניין אותנו הוא לא הקשב הקצר של הציבור בישראל, שלא תמיד אמון על "ונשמרתם". אלא הקשב הקצר של הציבור החרדי, שאמור להיות זהיר פי כמה וכמה מכלל הציבור. זלזול בהנחיות המבוסס על פקפוק בנחיצותן, אינו אלא עצלות גרידא.

אין זו אופוזיציה בריאה, אלא אך ורק אנרכיזם ובורות המתבססת על הפרחת שמועות ואמונה הולכת וגדלה בתיאוריות קונספירציה מופרכות.

צפצוף על ההוראות מאחורי וילונות המאפילים ומסתירים את הנעשה, הוא מעשה ילדותי המתעלם מכך שאת הנעשה מאחורי הווילונות קל לגלות באחוזי התחלואה הגדלים. המשך מעגל ההדבקה בקהילות החרדיות, יצדיק את המשך האפליה והסגר על ריכוזים חרדיים. גם אם מישהו איננו חושש לחייו שלו, עליו לחשוש לחייו של שכניו המבוגרים. אם הוא בוחר בשאט נפש להתעלם גם מכך, מתוך טיעונים אוויליים של "אף אחד עוד לא מת ברחוב שלי", עליו להבין שלהמשך הסגר יש מחיר כלכלי עצום הן לפרט והן לקהילה.

אחרי מאות מתים בקהילות החרדיות בארה"ב ובאירופה, מצופה מאיתנו מעט יותר. עלינו להרים עיניים לשמיים, להודות לבורא עולם על ההגנה המיוחדת בארץ הקודש, ולהמשיך לעשות את שלנו ולא לסמוך על הנס.

הסכנה לא חלפה, גם אם בחסדי שמים זכינו לא לפגוש אותה בהיקפה המלא. הדבר נכון שבעתיים על מבוגרים וחברי קבוצות הסיכון. אם אלו יפטירו כאשתקד ויוותרו על ההתבודדות המגינה, הם עלולים לפגוש את הנגיף בחנות המכולת, במניין המחתרתי, בטיש אצל הרבי, בברית ההמונית ובשיעור דף היומי.

מבחינה סטטיסטית הסיכוי לכך רק גדל, והנזק עלול להיות מפחיד.

יש לדון אפוא על אסטרטגיית יציאה, למוסדות החינוך ולמשקי הבית, לחינוך ולכלכלה. יש לנו צרכים חיוניים משלנו, והם חייבים להיות חלק מהשיקולים של מקבלי ההחלטות.

עם זאת, בטרם נדון על אסטרטגיית יציאה, חובה עלינו לוודא שאנו לא מחמירים את המצב ושוקעים עמוק יותר בבוץ. הציבור החרדי לא יקבל טצדקי של גורמים העושים דין לעצמם לא בחדרים פנימה ולא בריש גלי.

עבודת ה' של קהילה אחת לא חשובה יותר מעבודת ה' של קהילה אחרת. מי שמתיר לעצמו ולקהילתו התקהלויות אסורות הוא "רודף" של כלל הציבור ועליו החובה לענות "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי"?

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם!