שיעורו השבועי[1] של ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז עסק בין היתר בפרשת הנשיאים שיש שמתחילים לקרוא בתאריך א' ניסן.
בהמשך דבריו רה"י סיפר על ספר חמדת ימים שיש שטוענים שחברו נביאו של שבתאי צבי, נתן העזתי:
"היה אחד שתמיד מקטרג על התפילות האלו, ואמר: התפלות האלו חיבר אותם לא פחות ולא יותר "נתן העזתי". מאיפה אתה מכיר אותו? כי זה כתוב בספר חמדת ימים, וחמדת ימים זה ספר חשוד. כי אומרים שהמחבר זה נתן העזתי שהאמין בשבתי צבי, ולכן לא קוראים את זה. וראיה לדבר [ככה הוא אומר], שהרב חיד"א לא הסכים לתפילות האלה".
בהמשך דבריו רה"י הגר"מ מאזוז הוכיח שמרן החיד"א כן הסכים לתפילות האלו, והמשיך עם הטענה הבאה:
"פעם דברו על ספר חמדת ימים, ואמרו: בוא נניח שזה נתן העזתי, יכול להיות שזה כלל לא נתן העזתי, אבל נניח שכך, שזה נתן העזתי (שהוא טעה בשבתי צבי), אבל הרי גם רבי עקיבא טעה בבר כוכבה שחשב אותו משיח. וכי משום כך מישהו יאמר שרבי עקיבא לא בסדר? חס וחלילה, הוא טעה וזהו".
דברים אלו מאת הגאון רבי מאיר מאזוז, מעניקים לנו צוהר נדיר אודות פולמוס הספר "חמדת ימים", עליו מאות נהרות דיו נשפכו ומיליוני עצים נגדעו כדי להבין את זהות מחברו.
המעניין ביותר שהגישה אותה הציג הגר"מ מאזוז שלא משנה האם אכן כתבו יהודי שהאמין בשבתאי צבי, אלא שהוא טעה, וטעותו לא שונה מטעותו של התנא האלוקי רבי עקיבא שהאמין במשיחיותו של בר כוכבה, היא טענה אותה טענו חלק מחכמי ספרד, עליהם חלקו חלק מחכמי אשכנז.
• • •
בשנת תצ"א (1731), המקובל רבי ישראל יעקב אלגאזי (מחכמי איזמיר וירושלים), יצא נרגש מבית הדפוס באיזמיר, עם הספר השנוי במחלוקת "חמדת ימים" שעורר וממשיך לעורר פולמוס תורני עצום אצל חכמי וחוקרי ישראל לדורותיהם[2].
"חמדת ימים" הוא ספר העוסק במנהגים והלכות, בעיקר של מועדי ישראל כתוב על פי הקבלה, דגש על פי קבלת האר"י.
בצעירותו הרי"י אלגאזי התגורר בעיר צפת, ושם לדבריו קיבל את כתב היד של חמדת ימים מגניזה סודית של גורי האריז"ל. מצפת חזר לאזמיר, שם הדפיס את הספר, שלאחריו הוא עלה לארץ ישראל, שם התפרסם בין גדולי העיר, וכיהן כדיין ולימים נבחר ל'ראשון לציון' עד לפטירתו.
חכמים וחוקרים טענו שאין הרב אלגאזי כתבו, והיו שחשדו שנתן העזתי נביאו של שבתאי צבי כתבו.
בשנים לאחר הפצתו, מחברים רבים העתיקו ממנו. גם בספרי הלכה אנו מוצאים את עקבותיו, כל זאת בשעה ששם מחברו אינו ידוע, ואף רגלים לדבר שמקורו בשבתאות רח"ל.
הטענות נגד הספר, הם כך: א: המחבר היה שבתאי. ב: המחבר מואשם בגנבה ושוד ספרותי, המון דברים בספר הם העתקות מספרים שונים, ג: בספר ישנם העתקות מכתבי האר"י שאינם מוסמכים.
חלקו הראשון והשני של הספר נדפס באזמיר בשנים תצ"א–תצ"ב (1731 -1732) בהסכמת רבני העיר, ר' חיים אבולעפיא ור' יצחק הכהן רפאפורט.
מהדורה שלישית נדפסה בזולקווא בשנת תק"ב (1742) והוכנסו שינויים רבים, כדי להסיר את חשד השבתאות ממנו[3].
כידוע רבינו היַעְבֶ"ץ - רבי יעקב עֶמְדין, הקדיש ימים ולילות להדוף ולגלות שבתאים סמויים וספריהם, הן מתוך עדויות בכתב ושבע"פ, והן מתוך גילויים ורמזים מספריהם, כשהוא נעזר בחושיו הבלשיים וב'עיני בדולח' שרק גדולי ישראל זוכים.
ואכן היעב"ץ נדה והחרים רבים שנחשבו כגדולי ישראל מובהקים, ורק בזכות עיני הבדולח שלו נודע שהם שינו ופרשו והיו שבתאים מוסווים רח"ל. גם בסוגית 'חמדת ימים', הראשון שדן בזיהוי ספר 'חמדת ימים', הוא היעב"ץ שקובע בנחרצות שמחברו הוא לא אחר מאשר נתן העזתי, נביאהּ, סוֹפרהּ ושופרהּ של התנועה השבתאית[4].
במאמר קצר זה לא נאריך בכל הפולמוס, אלא נתמקד על דעות נגדיות של שניים מרבותינו: הגר"ח פלאג'י מגדולי חכמי איזמיר, והאדמו"ר ממונקאטש בעל ה"מנחת אלעזר".
דעתו של הרבי מונקאטש שאין לבטל כליל את 'חמדת הימים', כיון שהוא ספר ליקוטים, ויש בתוכו חידושים טובים, ולמרות שנכנסו לתוכו דברי מינות, כגון צום מיוחד לעילוי נשמתו של יש"ו אותו האיש שר"י וימש"ו.
וכך לשונו של הרבי ממונקאטש: "נראה בעליל לכל מי שיש לו מוח בקודקודו שבספר חמדת הימים ישנם רמזים על יש"ו רח"ל שתלו אותו בערב פסח ולכן נכתב בו שצריך להתפלל בערב פסח ולשפוך נפש על בן הבכור הצנועה שנטל מהם... והמה המינים האוילים אומרים שצנועה היתה ונולד בנם אלקיות אמונת השילוש ר"ל".
הרבי ממונקאטש מסנגר על חכמי ספרד שלא שמו לב, ובטעות הדפיסוהו, וכך לשונו: "וגדולי הספרדיים זצ"ל שהדפיסוהו לא בדקו הדק היטב (וגם לא היו בקיאים שם בענין הבלי אמונת הנצרות...)".
דעתו של הגר"ח פלאג'י ש"הנביא" נתן העזתי לא אשם בטעות שלו שהאמין בשבתאי צבי, ובדיוק כמו רבי עקיבא שטעה בבר כוכבה. עוד מוסיף הגר"ח פלאג'י שיש קבלה שאסור לדבר על מאמיני שבתי צבי".
לגבי דברים אלו משתומם הרבי ממונקאטש על דבריו שמצדיקים את 'חמדת הימים' ומגדירם כ"חזות קשה.. אליה וקוץ בה מכאיס וסילון ממאיר" וממשיך: "אי להשיב על דברי הבל ולהתדמות להתנא הקדוש", ומוסיף הרבי: "ועוד הוסיף חטא על פשע... לא יאומן כי יסופר שיהיה כזה נדפס מרב מגדולי הספרדים".
בסופו של דבריו מסנגר הרבי ממונקאטש על הגר"ח פלאגי ומעלה השערה שהוא כתב כן כיון ש"הספרדים בימינו בטבעם רובם נמוכי השכל נוחין להתפתות ולהאמין לכל דבר".
• • •
לגבי פסקו התמוה בספר חמדת הימים לגבי תענית בכורים בערב פסח, עליה נטען שהיא לתקן את בן השנואה, כשהרמז שקוף ל'אותו האיש' הנוצרי - על פסק זה תמהו חכמים וחוקרים, ואכן ר' מרדכי דוד לודמיר שאל את הגאון ר' דוב בעריש ויידנפלד, רבה של טשיבן ותמה: "איך אפשר להעלות כזאת על הכתב?".
ענה על כך רבה של טשיבין: "ספר זה אינו נכנס לביתי". ואכן המשכיל אברהם בר גוטלובר חיבר קונטרס בשם 'מתג לחמור' נגד כת השבתאית וגרורותיה, והוכיח שבעל חמדת הימים היה נגוע בנצרות של ישו בן מרים שר"י.
יצוין שבנושא זה נכתבו ספרים שלמים, עם צדדים לכאן ולכאן, ולמרות דבריו החריפים (כרגיל) של הרבי ממונקאטש, בימינו רוב המקובלים מעיינים בספר "חמדת ימים", והמחלוקת בנושא הוכרעה.
נעזרתי במאמר זה במאמרו המרתק של החוקר התורני הגה"ח יחיאל גולדהבר שליט"א "תעלומה ואין קורא לה?".
עיין גם במאמרו של הרב יחיאל גולדהבר, 'לברור זהותו של מחבר חמדת ימים', בתוך: ספר זיכרון להרב פרופ' מאיר בניהו עורכים: משה בר-אשר, יהודה ליבס, משה עסיס, יוסף קפלן, ירושלים תשע"ט עמ' 873-908.
•
[1] הובא בגיליון 350 ויקהל פקודי כ"ח אדר תשפ"ג
[2] ראה גם עלון בית נאמן מס 292 יג שבט תשפב אות יח
[3] מהדורה רביעית נדפסה בזולקווא בשנת תק"ו, ומהדורה חמישית בזולקווא בשנת תקי"ג.
[4] ראה סוף ספרו תורת הקנאות (אלטונא תקי"ב).
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות