מג'חנון ועד סחוג: כך שרגא הציל את הבן שלו ברגע האחרון מ'החיידר' | סיפור מטלטל 

שלום, אני שרגא (35) אברך, ועוסק בקידום נוער. רעייתי היא חדוה (33) מורה בכירה. אנו הורים ל-5 ומתגוררים בבני ברק.

נרשמתי לחיידר נוסף, גם מוצלח אבל לא עם שם כמו החיידר אליו התפללתי. בחודש שבט קיבלתי תשובה חיובית מהחיידר השני. אבל אני, בלב שלי, עדיין רציתי דווקא את החיידר הראשון, דווקא במקום הזה שכולם מדברים עליו.

בינתיים הפעלתי את כל מי שהכרתי שמכיר את המנהל ויכול להשפיע עליו, או שהמנהל חייב לו איזו הכרת הטוב. יחד עם זאת התייצבתי שם כל שבוע לדעת מה מתקדם כדי לכוון את צעדיי.

הגענו לחודש אייר, ותשובה חיובית לא הגיעה. כל התקופה הזו, כל ההמתנה וההתייצבות בחיידר בכל פעם ועדיין אין תשובה? זה הרס לי את הלב. אבל חדוה אמרה משהו שתפס אותי: "תשובה כבר קיבלנו, והיא שלילית. רק שאנו לא רוצים לקבל אותה".

היא כל כך צדקה, והראיה לכך היא, שלא רציתי גם לקבל את מה שהיא אומרת, לא רציתי לקבל את מה שאני לא רוצה לשמוע. זה קורה לנו בחיים מדי פעם שאנו רוצים משהו, והתשובה מבחינתנו חייבת להיות חיובית. אנו שוכחים שתשובה שלילית היא גם תשובה.

זכריה לא עזב אותי. "אהה.... תגיד לרבנית שלך שהוא לא אמר את המילה 'לא' ועדיין זה אקטואלי. מה, אתם לא מבינים שזה כל הסיפור כאן? אם אתה מתייאש עכשיו הוא מבין שזה לא חשוב לך שהבן שלך יהיה בחיידר שלו, אתה רק עוזר לו לתת תושבה שלילית".

המילים הללו בכלל גרמו לבלבול מוחלט. מה לעשות? אולי אני כרגע הורס הכל, על כל צעד שרציתי לעשות נעצרתי.

ואז קיבלתי מסר מזכריה, שאני סוף סוף על שולחן הניתוחים בחדר המנהל. "דיברתי עם מישהו מבפנים, אתה בכיוון חיובי ידידי", אמר לי זכריה בקול רגיש מהרגיל. התחינות להקב"ה שיצאו מפי בכל 10 דקות היו בהתאם, הייתי חייב לנצל את הרגעים הללו ולעשות הכל למילוי המשאלה.

• • •

יומיים אחרי, הגיע למועדונית של קידום הנוער בה אני מלמד מדי ערב, נער מתמודד כבן 14. קראו לו, איתמר. הוא סיפר לי את הקשיים שלו לשמור תורה ומצוות, ואת רמת האמון שירדה לו באופן אישי מתקופת הילדות שלו בחיידר בו למד.

הוא סיפר שהוריו נלחמו להכניס אותו לחיידר הזה, כך הם אמרו לו בכל הזדמנות. הוא הרגיש קושי גדול בחיידר מהמלמדים, שנהגו בו ביד קשה. בכיתה ג' הרב'ה היה מתעלם ממנו, כשהיה שואל שאלה והיה מצביע, הוא לא היה מתייחס אליו. גם בכיתה ה' הרב'ה היה פוגע בו מול כולם. "אלו היו תקופות שלא אשכח בחיי", אמר לי בכאב.

"בכיתה ו' ו-ז' כבר לא עניין אותי כלום. הרגשתי שסימנו אותי כילד בעייתי, חיכיתי שהיום ייגמר שם. לא הצלחתי עדיין להבין איך הדביקו עלי את הסטיגמה הזאת". הוא התחנן על נפשו שאני יאמין לו. ואז אמר: "הגעתי למצב שהחלטתי ליהנות מזה, לא עניין אותי לימודים אבל העיקר להמשיך את היום ברוגע".

"ההורים שלי מאוד חששו מהמערכת, הם לא העזו להתלונן ותמיד ניסו להשתיק בעיות. הם לא רצו להיראות קוּטֵרִים שמתלוננים בכל פעם מחדש, בפרט שלהכניס אותי לחיידר הזה היה מאוד קשה להם. רק אם הייתי בוכה וצורח ממצוקה, הם הבינו שאני רציני והלכו להתלונן בכבוד הראוי".

"לא היה לי כוח לבכות על עצמי יותר, אז שתקתי", הוא הוסיף בכאב.

"אמרתי פעם לאבא שלי", הוא המשיך, "יש לי חלום שפעם אחת תאמין לי בחיים שלי, ואתה לא יודע כמה פעמים היו לך הזדמנויות כאלה. הוא כל כך רצה שאני אצליח שם, שהוא לא רצה לחשוב שהם הבעיה. בקיצור, המקום הזה מההתחלה לא התאים לי.

"אני זוכר שפעם נעלם לרב'ה הטוש של הלוח, הוא ביקש ממני לקום ולהוציא את הכיסים. אמרתי לו שאני לא ראיתי את הטוש ואין לי קשר לזה, אבל הוא לא ויתר וצעק עליי לקום. גם כשלא מצא את זה עליי, אמר לי שיש לי 10 דקות להחזיר את זה. הייתי כל כך קל להאשמות, הייתי רגיל להיות אשם".

"רגע", נזכרתי לשאול את איתמר, "באיזה חיידר למדת?". הוא אמר את שם החיידר אליו כל כך אני מייחל ומתפלל שמנחם יתקבל.

• • •

הגעתי לביתי מאוד נסער מהשיחה הזו עם איתמר. על מה אני נלחם? להכניס את מנחם שלי עדין הנפש למקום שלא מתאים לו, למקום בו אני אצטרך לכבות שריפות בכל פעם? האם אני דואג לבן שלי או לשם שלי, שיגידו שאני בחיידר פלוני? אולי יש ילדים שבנויים לזה, אבל מנחם לא יעמוד בזה?!

פתאום שאלתי את עצמי, איך לא טרחתי לברר על החיידר הזה?! איך לא עניין אותי מה קורה שם?! איך אני כל כך שבוי במותג הזה, ומה שיש לי בראש זה רק להכניס אותו לשם - מסביבי יש כל כך אוירה כזו שדוחפת אותי לעשות זאת.

לאחר בירורים עם כמה חברים שלי שבניהם לומדים שם, הבנתי שמדובר בחיידר חזק עם המון לחץ וחוסר סבלנות. "אם אתה חושב שהבן שלך לא יעמוד בזה, אל תעשה לו את זה", אמר לי חבר אחד. "החיידר הזה הוא כמו טסט, תמיד חייב לעבור שם רגעים בהצלחה", אמר לי הורה נוסף.

זהו, החלטתי בליבי להתגבר על החוויה של "מותגים ביהדות", ואני אשלח את הבן שלי למקום שיכיל אותו, שיידע לתת לו מוטיבציה, עם חיוך ואהבה. ואז גיליתי שהחיידר השני אליו נרשמתי, עונה על הדרישות שלי. כל כך מדהים כמה הקב"ה עושה הכל בהשגחה פרטית.

כעבור כמה ימים הגיע הטלפון הזה, אליו כל כך חיכיתי עד לא מזמן.

זה היה זכריה שהתקשר לשמח אותי, שמנחם בפנים. "ראית מה זה?! עכשיו בוא נראה אותך לא טועם מהג'חנון", אמר בהלצה אופיינית. "טוב אני עוד אדבר איתך, אבל תגיעו עם הילד לראיון, הם מחכים לכם", אמר בשמחה.

"את הבן שלי אני אכניס לחיידר שהיה אצלי בעדיפות שניה, ומהר מאוד הפך אצלי לעדיפות ראשונה", החלטתי סופית.

זכריה לא ויתר לי על החלטתי, "אתה חסר אחריות, אתה שומע? זה 'חב לאחריני' מה שאתה עושה עכשיו. שאנשים לא יצחקו ממך, אתה לא מבין מה אתה חוסך מהבן שלך. עד שהגעת לשלב הזה אחרי תקופה ארוכה של ציפייה - והתקבלת, זה מה שאתה עושה? מה עובר עליך תגיד לי?".

הבנתי אותו, הוא עשה המון עבור זה. אבל החלטתי לענות לו כמו שהוא אוהב. "זכריה, אתה בטח אוהב סחוג, נכון?", שאלתי. "נו מהה... ברור", ענה לי בלחן המתאים. "גם סחוג שהוא חריף וטעים ומוסיף המון, לא מתאים לכל אחד. יש דרגות חוזק לפי היכולות של כל אדם. ראית פעם מישהו שטועם סחוג חריף ומשתולל מייסורים ועוד מרגיש עם זה טוב?".

זכריה המתין כמה שניות ואמר: "טוב, אני מבין מה אתה אומר, יש בזה משהו". זהו, עם זכריה צריך לדבר במטאפורה המתאימה.

הורים יקרים: יש לנו המון פעמים חוויה מסוימת לקחת את הילדים שלנו למקום שאנחנו רוצים להיות בו. מבלי משים אנו משתמשים בהם למילוי משאלותינו. זה יכול לקרות בבחירת חיידר, בישיבות ובסמינרים, ובכל רגע שלהם בחיים שהוא תחת השפעתנו.

אסור לנו לעשות להם את זה, ואין חב לאחריני יותר מזה.

לפעמים יש איזו שיטת עדר בה כולם הולכים, ופעמים זה מגיע מלחץ חברתי שלנו ההורים בכדי להרגיש יותר מקובלים בקהילה, שהבן שלנו נמצא במוסד כזה או אחר שלא כולם מצליחים להגיע אליו ואנחנו כן הצלחנו. אנחנו רוצים ליהנות מהרגעים הללו של הרמת הגבות של בן שיחנו, אנו כביכול מתעטפים בילד שלנו, ולבינתיים הוא מתמודד שם בתוך הים הסוער, נאבק עם הגלים הגבוהים, לבד.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

לכל אחד יש את המקום שלו על פי היכולות שלו, וככל שהוא/היא יגדלו יותר, הם לא יסלחו לנו ששלחנו אותם למקום שלא לפי אמות המידה שלהם. נכון, יש כאלה שהצליחו למצוא קרש הצלה במקומות אליהם שלחו אותם הוריהם בכדי שהם (ההורים) ירגישו טוב, יש ניסים כאלה, אבל אסור לנו לסמוך עליהם, זה נזק בלתי הפיך. ואם זה יקרה, סביר להניח שנאשים אותם (הילדים) בחוסר ההצלחה שלהם, כשבאמת האשמים הגדולים, הם אנחנו.

אם יש משהו שאנחנו רוצים לשנות בילד, אנחנו צריכים תחילה לבחון את זה, ולראות האם זה לא דבר שעדיף שישתנה בעצמנו...