בטח שכן

כותב השורות (צילום: שלומי כהן)

1

הציונות הדתית מתמחה לאחרונה במתן עצות לנפתלי בנט. "נפתלי, אתה חייב לעשות ככה", אומר לו אחד, ו"אם לא תעשה ככה – תסיים את דרכך הפוליטית", מטיח בו השני. כל אחד כותב לבנט שהוא חייב להפסיק להקשיב ללייטים/חרד"לניקים ולהתחיל להקשיב לחרד"לניקים/לייטים, אחרת זה בכלל לא נקרא שמשהו חדש מתחיל. כידוע, כשם שפרצופיהם שונים כן המשהו חדש מתחיל שלהם שונה.

השבוע נושא הוויכוח הוא כמובן הבחירות לרבנות הראשית. אבל במקום עוד מאמר פובליציסטי מלומד על הציונות הדתית לאן (נדמה לי שיש לכם מספיק כאלה לאחרונה, בכל מקום), אני מציע פתרון אחר. כולנו הרי יודעים שבסוף הדעה של בנט תוגש לציבור בסטטוס ארוך עם הכוכביות המפורסמות בין פסקה לפסקה. אז התנדבתי בעצמי לעזור. הנה הסטטוס שלעניות דעתי בנט אמור להעלות בהקדם לעמוד הפייסבוק שלו, כדי לצאת מהמלכוד הנוכחי:

הבחירות לרבנות הראשית - מה עושים ומהר?

**

אז יש בחירות לרבנות הראשית. איזו התברברות. אני מבין בהייטק, במסתננים, בניווטים. אבל תאמינו או לא, עד לפני שנה סחבק לא הבדיל בין הרב סתיו לרב אריאל. ועכשיו כל הברוך הזה.

**

אז כבר למדתי שהרב סתיו הוא סדין אדום לרבים. שאם הוא ייבחר חצי מהמגזר יתעצבן עליי, רגע אחרי שסוף סוף הצלחתי לאחד את כולם. נכון שאישית הוא נראה לי אחלה רב (אפילו שבצבא הוא היה רק בשריון) ונכון שכבר השקיעו המון בקמפיין שלו, ונכון שלפיד-פירון רוצים אותו ויהיה קידוש השם גדול, אבל חוץ מאורבך ואיילת, כולם בסיעה ובמגזר עושים לי פרצופים. איזו מין צורה תהיה לי, אם הרב הראשי הציוני-דתי שנביא לא יהיה מוסכם אפילו על הרבנים הציוניים-דתיים? פדיחה. לפני שהופכים את הרבנות הראשית לרבנות שקרובה לחילונים, היא חייבת להיות קודם כל מקובלת על הדתיים. צריך להפסיק לירות בתוך הנגמ"ש. חדל אש.

ויש את הרב אריאל. באמת יהודי יקר (אפילו שבצבא הוא היה רק בגבעתי). וכמו שאתם יודעים הרב דרוקמן שכולנו מאוד מאוד אוהבים ביקש יפה לפעול למענו, וגם כל הרבנים. אבל בשביל שהוא ייבחר צריך ממש לשנות חוקים, ולסגור עסקה עם ש"ס, ולך תסמוך על דרעי. וגם, בינינו, בעידן של הפוליטיקה החדשה דיל כזה לא ייראה טוב.

**

ואז, כשכבר היה נראה לי שממש אין מוצא וכל בחירה תשאיר חלק גדול מהציבור שלנו מאוד לא מרוצה, פתאום בריצת הבוקר, בקילומטר ה-40, זה עלה בי: למה בעצם אלה שתי האופציות היחידות?

פוליטיקה חדשה זה אומר לפתוח את הראש ולמצוא מועמד מוסכם שאני מוכן להתאבד עליו. צריך להפסיק להתווכח סביב מה ששנוי במחלוקת, ולמצוא מישהו שייבחר באופן חלק. אחד כזה שגם יהיה מקובל על כולם וגם שלא צריך לשנות חקיקה בשביל לבחור אותו. שניים רבים – ופתאום שלישי שלא חשבו עליו קודם מפציע ומפתיע ולוקח. הוא ייתפס כשם חדש ומרענן, כהפתעה. אז הנה, רבותיי, חשבתם שאנחנו לקראת סיום? המרוץ עוד לא התחיל. הכול פתוח.

**

סימסתי לקלוגהפט ולעוד כמה חבר'ה עם ראש טוב, וביחד כבר חשבנו על לא מעט רבנים ממש שאקלים שיש לנו במגזר. כל אחד מביא קבלות של עשייה וקשר עם ציבורים רחבים. הנה, רשמתי, תקראו: הרב יהושע ויצמן, הרב אלי סדן, הרב דב ביגון, הרב מיכה הלוי, הרב ירחמיאל וייס, הרב שמואל זעפרני, הרב רצון ערוסי, הרב דוד חי הכהן, הרב אלישע וישליצקי, הרב שמואל אליהו, הרב אריה שטרן, הרב יהושע שפירא, הרב חיים גנץ, הרב יגאל קמינצקי (מגוש קטיף. כמה סמלי ומרגש זה יהיה!), הרב צפניה דרורי, הרב יעקב מדן.

**

איזו רשימה מקסימה. ושימו לב: הם גם ספרדים וגם אשכנזים. אנחנו לא המפד"ל הלבנה של פעם. האמת שאני עוד לא ממש מכיר אותם, אבל כבר השבוע אתחיל פגישות עם כולם. אתם מוזמנים לשתף ולעשות לייק ובעיקר לכתוב פה למטה עוד הצעות שלכם לרבנים שכדאי שנשקול. חוץ מזה רשמתי לעצמי לפגוש את הרב דוד לאו, כי אומרים שפוליטית הכי קל יהיה להעביר את הבחירה שלו. בדקתי, הוא רב סרן ועדיין עושה מילואים. החילונים והסרוגים בעיר שלו, מודיעין, מתים עליו. הוא תותח שבנה שם רבנות נגישה ומסבירת פנים, והוא יכול להביא רוח יעילה כזאת גם לרבנות הראשית. ובכלל, אולי אחרי שככה העפנו את החרדים מכל המשרדים והג'ובים, אפשר דווקא לפרגן להם עם מועמד שהם לא ישתוללו מבחירתו, ואז להביא סרוג-סרוג לכיסא הספרדי. נראה.

אז זו המשימה שלי להשבוע: להצליח למצוא רב שניצחון מובהק שלו לא ייתפס כהפסד מובהק של האחר. אנחנו מתחילים. עד סוף השבוע נמצא מישהו. ועד אז אני מצרף לכם פה את השיר של יהודית רביץ, "מישהו".

**

שבת שלום, אחיי ואחיותיי!

2

ומסטטוס שאני מחכה שייכתב, לסטטוס שאני פשוט לא מאמין שנכתב. ביום שני שעבר בצהריים, סתם ככה, פרסם יו"ר הבית היהודי את עמדתו באחת הסוגיות הטעונות בישראל, והוא עשה זאת בשמונה עשרה מילים. הנה: "שר הפנים גדעון סער שאל לדעתי ולדעת משרדי בעניין: האם אני תומך בהארכת שעון הקיץ. תשובתי: ברור שכן".

וואלה, נפתלי, כל כך פשוט? ברור שכן? אין פירוט? אין צד שני? אין, אפעס, איזו הנמקה קטנה? מה כל כך ברור פה? לפעמים הפוליטיקה החדשה הזאת גורמת לי געגועים עזים לסילבן שלום. אתם זוכרים שפעם-פעם היו כאן פוליטיקאים שהרבו להתראיין ולענות על שאלות ולדבר עם הציבור ובעיקר לנמק ולנמק ולנמק? זוכרים איך המראיין היה אומר להם "סליחה, השר לנדאו, הזמן שלנו קצר ומן הסתם עוד נחזור לעסוק בנושא החשוב הזה"? זוכרים איך הם היו עונים "כן, רזי, אבל רק עוד שלוש נקודות חשובות שחשוב להזכיר בדיון הזה"? אח, כמה אני מתגעגע לעידן הישן ההוא.

כל כך הרבה מדברים אצלנו על ההיבט הדתי של שעון הקיץ, על הצום הארוך ביום כיפור ועל ליל הסדר שמתחיל מאוחר. אבל צריך לזכור שמדובר כולה על יומיים. יומיים מאוד חשובים בלוח השנה היהודי, אבל בסדר, נצום עוד שעה, נישן צהריים בערב ליל הסדר. נסתדר. אבל למה אף אחד לא מדבר על הבעיה האמיתית בשעון קיץ? והיא נוגעת ליום יום, במשך כל תקופת הקיץ.

לא מזמן הלכתי לאסיפת הורים. המורה המסור הקדיש שלוש דקות לעדכון במצבו של הילד, ועוד עשר דקות למונולוג שכולו זעקה על נזקי שעון הקיץ. "אתם לא מבינים כמה זה מייאש", אמר, "אני מקבל בבוקר כיתה עם ילדים שפשוט בוהים בי. אני כל כך מרחם עליהם. אתה רואה כמה חסרה להם השינה. ואני מבין בדיוק מה קרה אצלם בבית הלילה, כי גם אני אבא, וגם אני יודע שאין שום צ'אנס להרדים ילדים לפני רדת החשכה".

אגב, מי בכלל מדבר על להרדים. אי אפשר אפילו להתחיל את טקסי ההשכבה (אוי, זה לא נשמע טוב) שכוללים ארוחת ערב, מקלחות, צחצוח שיניים, סיפור לפני השינה ובסוף צעקות "לכו כבר לישון". פשוט אין סיכוי להתחיל את כל אלה כשהכול כל כך מואר בחוץ.

וכך מדי בוקר בכל תקופת שעון הקיץ מגיעים למערכת החינוך מאות אלפי ילדים עייפים, מכל המגזרים, מילדי העובדים הזרים ועד ילדי מאה שערים. כולם גורדו הבוקר מהמיטה. האם אפשר לאמוד בסכומי כסף את הנזק שנגרם למשק הישראלי? זה מוזר לי לדבר על כסף בהקשר החינוכי הזה, אבל מה לעשות שככה זה היום, פוליטיקה חדשה. ובכן, אתם יודעים איזו פגיעה עתידית יש כאן בכלכלה של ישראל בדור הבא?

ובשבת זה בולט עוד יותר. עד שאני חוזר מבית הכנסת הילדים כבר ישנים. זה הזוי. אני לפעמים תוהה איך נראה יום שישי בעיניהם של בני השלוש-ארבע בתקופה הזו: פתאום מקלחים אותם באמצע היום, מלבישים אותם בבגדי שבת הכי חגיגיים, עורכים שולחן עם מפה לבנה, ואז אבא חוזר הביתה עם שני מלאכי השרת שאומרים ביחד, המלאך הטוב והמלאך הרע, "אה, שעון קיץ. טוב, נו, תברך אותם בשקט שלא יתעוררו" (לפחות היו עוזרים לי, המלאכים, להעביר אותם מהספה למיטה).

וכמה סמלי שהילד שלפעמים לא זכה לשמוע קידוש בליל שבת, גם לא זוכה להגיע ער להבדלה. עד שאני חוזר מערבית של מוצאי שבת, הקטנים לא תמיד מחזיקים מעמד. תינוקות שנשבו.

ואחרי כל התסכול הזה, המנהיג של הציבור הדתי-לאומי סוגר את הדיון החשוב על שעון הקיץ במילים "בטח שכן"? עצוב לגלות שבשיח של היום, אם אתה "טרנדי" ו"נכון" אתה חייב להיות בעד הארכת שעון הקיץ. בטח שכן. אחרת תיחשד חלילה בניסים-זאביות.

לכן אני מציע דיל: ייבחר איזה רב ראשי שייבחר, רק שיחזירו לילדינו את שעות השינה האבודות. אנחנו מזדעקים לא מעט על מספר הילדים בישראל שנמצאים מתחת לקו העוני, ובצדק, אבל מי ידאג למאות אלפי ילדים במדינה שנמצאים בימים אלה הרבה מתחת לקו הערנות?

את התמונה הזאת צילמתי לא מזמן בכניסה לחתונה גדולה (דווקא לא של חוטובלי). כשחיפשתי את הפתק עם השם שלי גיליתי זה לצד זה פתקים שמחכים לשלושה אנשים, שהם גם אורחים של בעלי השמחה, אבל יש עוד משהו שמשותף לשלושתם. בשמחות.