הבטיחו להקים פרויקט מסחרי ולא עשו דבר

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

בית המשפט למשפחה בנצרת קיבל לאחרונה תביעה של תושבת הצפון נגד שלושה מילדיה. האם עתרה לביטול הסכם עליו חתמה ב-1990 בו התחייבה להעביר לילדים שטח שנמצא בבעלותה. בית המשפט פסק כי ההסכם בטל מאחר שבמשך שנים ארוכות הילדים לא מילאו את התחייבותם להקים בשטח פרויקט מסחרי.

במסמך שנשא את הכותרת ״תצהיר״ התחייבה האם להרשות לילדיה להקים על שטח ששייך לה פרויקט מסחרי. עוד נכתב בו כי ההתחייבות בלתי חוזרת ולא תהיה לה הזכות למכור או להשכיר את החלקה המיועדת לפרויקט ״כל עוד התצהיר בתוקף״.

בתביעה שהגישה לפני כשנתיים סיפרה האם כי הנתבעים רשמו הערת אזהרה על שמם ביחס לקרקע אך לא הקימו כל פרויקט ואף לא החלו בתוכניות כלשהן. היא טענה שכתוצאה מהפרת ההתחייבות מצד הנתבעים נגרמו לה נזקים רבים שכן הייתה לה ציפייה לקבל רווחים מהפרויקט המסחרי.

שניים מהילדים, המתגוררים בחו״ל, לא הגישו כתב הגנה ורק נתבעת אחת התגוננה. לדבריה, התחייבות האם תקפה ומחייבת.

היא הבהירה כי בעבר רוב השטח היה רשום על שם שני אחיה הנתבעים והוא הועבר לאם ללא תמורה בשנות השמונים. היא ציינה כי אביה, שנפטר ב-1996, שכנע את אמה לחתום על התצהיר כדי לשמור על זכויות הנתבעים גם אחרי מותו, כך שהיא לא תוכל למכור את השטח.

היא הוסיפה כי כוונת האם הייתה שתוקף התחייבותה לא תהיה מוגבלת בזמן והיא הסכימה להקנות לנתבעים זכויות בשטח ללא קשר לעניין הקמת הפרויקט המסחרי. לשיטתה, לנתבעים יש רשות להקים את הפרויקט אך לא חלה עליהם כל חובה לעשות כן, כך שטענת התובעת שהם הפרו התחייבות כלשהי היא ״חסרת שחר״.

חיובים שלובים

אך השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה קיבלה את התביעה. היא הבהירה כי השאלה האם חיובים בחוזה הם חיובים עצמאיים, שלובים או מותנים נבחנת בכל מקרה לגופו ונלמדת מהתחקות אחר כוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת מתנאי החוזה במכלול ומהנסיבות האופפות את כריתתו.

היא קבעה כי מעיון במסמך עולה כי לא מדובר בחיובים עצמאיים אלא בחיובים שלובים והדדיים. השופטת דחתה את גרסת הנתבעת כי כוונת הצדדים הייתה להגביל את זכותה של התובעת במקרקעין במנותק מחובת הנתבעים להקים בהם פרויקט. ״לשון החוזה מלמדת כי התובעת הרשתה לנתבעים להקים את הפרויקט בתנאים שפורטו במסמך שאף חייבו אותם לשלם לה 5,000 דולר במעמד הגשת תכניות הפרויקט לחתימתה״, כתבה.

בנוסף, עם הקמת הפרויקט הייתה אמורה התובעת לקבל רבע ממנו ובתמורה לוותר לטובת הנתבעים על שלושה רבעים מהשטח הפנוי שיוותר, במעין עסקת קומבינציה.

עוד ציינה השופטת שככלל, בהעדר הוראה מפורשת בחוזה יש לקיימו בתוך ״זמן סביר״. לדבריה, במהלך השנים הרבות שחלפו מחתימת ההסכם נוצר מצב סטטי של חוסר מעש מבלי שהנתבעים עשו צעד כלשהו לביצוע חיוביהם.

בנסיבות אלה, קבעה השופטת, המסקנה המתחייבת היא שההסכם בטל ומבוטל.

הנתבעת חויבה בהוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 15,000 שקל.

• ב״כ התובעת: עו"ד מג'די עאבד
• ב״כ הנתבעת: עו"ד משה פריילך

הכותב: עו"ד בעז עמיר עוסק/ת ב- דיני חוזים

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.