"הסתתרנו בבוידעם" | ניצול הטבח בבארי משחזר את רגעי האימה

בא נחזור חודש אחורה למתקפת הפתע של חמאס, איפה אתה נמצא?

הייתי עם אחי ובת זוגתו בבית של ההורים. הם למזלנו היו בחו"ל. התעוררנו לאזעקות ובומים. לא הבנו מה קורה. אפילו בשבע ועשרה עוד יצאנו מחוץ לנסות להבין מזה הרעש הזה. גם ברגע שהבנו מה קורה ויש מחבלים גם לא היה ברור הסדר גודל.

כמה זמן לקח לכם להבין שיש עשרות ומאות מחבלים שמסתובבים?

לקח הרבה זמן להבין. לפי דעתי רק אחרי שעה נכנסנו לממ"ד, נעלנו את הבית. סגרנו הכל. באיזשהו שלב הבנו מההתכתבות בצ'אט של הקיבוץ שזה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו חושבים. שמסתובבים בבתים, שורפים ממ"דים. התחלנו להבין שאפילו הממ"ד לא בטוח. ואפשר לירות עלינו דרך הדלת. ואפשר להיחנק מהאש של שריפת הבית. אז אח שלי אמר לי: "בא נעלה לבוידעם". ועלינו לבודיעם. התחבאנו.

הייתם עם נשק?

בלי נשק, כלום.

אתם שומעים את המחבלים?

שומעים את המחבלים צועקים, משתוללים, יורים. חשנו חוסר אונים. אני שמעתי את הצבא לקראת ארבע אחר הצהריים. שתבין, זה התחיל לפני שבע בבוקר- עשר שעות ואנחנו חולצנו בשש וחצי בערב. היינו מהראשונים שחולצו.

כשאתם יוצאים אחרי כל השעות האלה- מה אתם רואים סביבכם?

מלחמה! זירת מלחמה, טנקים, כמויות של חיילים, הרס. אני למזלי לא יצא לי לראות גופות. הוציאו אותנו ישיר מסביב. אני חושב שכשיצאנו הבנו מה קורה.

נולדת כאן בקיבוץ הזה. אתה מכיר אותו מיום הולדתך. דמיינת בסרט הכי שחור שיגיע רגע כזה שעשרות ומאות מחבלים ישתלטו על הקיבוץ שלכם במשך שעות ארוכות?

שמע, אני חושב שכל מי שגר בעוטף זה הסיוט הכי גדול שלו. אבל לא דמיינו שזה יהיה בסדר גודל כזה. אולי 20 מחבלים. והארוע היה שונה- בין 100 ל200 מחבלים רק כאן. אף אחד לא ציפה שמשהו כזה יקרה והחברה של הכיתת כוננות לחמו כמו אריות.

שמע לא נעים לי להגיד את זה אבל בסוף הופקרנו והאמון נשבר ואנחנו חייבים כולם להבין- זה או אנחנו או הם. מי שצריך לקחת את האחריות- חייב לעשות את זה. כולם בממשלה אשמים. בסוף הופקרנו. זה קרה במשמרת שלהם. זה לא משנה איפה אתה במפה הפוליטית. כל עמ"י צריך להבין את זה ולהיות יחד במערכה. כי אם הם יהיו שם ואנחנו נחזור לגור כאן…

אתה מסוגל לחזור לגור כאן בעתיד?

אם אנחנו לא נחזור לגור כאן ולקיים את הקהילה החזקה והמאוחדת שהייתה כאן אז הפסדנו ואם אנחנו הפסדנו אז הם ניצחו. לא משנה כמה הרגנו.

לפני חודשים ארוכים התרחש פיגוע רצחני בשכונת נווה יעקב בירושלים צמוד לבית ואני זוכר שהיינו צריכים להתמודד עם אבל של פחות מעשרה הרוגים. אני מנסה להבין איך אתם מתמודדים עם למעלה משמונים אנשים שנרצחו כאן בקיבוץ? 26 חטופים? 4 נעדרים? איך שורדים?

אין ברירה אחרת. אנחנו חייבים להמשיך בעשייה ולנסות לשקם את הקהילה הזאת.

יש לך רגעים שאתה יושב עם עצמך ומדמיין את השכנים החטופים והנרצחים?

כל רגע, בגלל זה אני פה. כי אם אני לא פה ואני לא בעשייה, אני נכנס לדיכאון. אני כאן בשביל לנסות להצמיח את הקהילה מחדש כמה שאפשר.

אנחנו רואים את המתנדבים של זק"א שעוברים בית בית עם המראות והריחות. אתה רואה את האחדות שעוברת על העם?

אני רואה את זה מאד. וזה נורא מחזק לראות במיוחד אחרי הקרע שעברנו בעם ואנחנו חייבים להבין שגם אחרי שזה ייגמר חייבים לשמור על זה ומי שצריך לשאת בנטל זה כולם יחד לא משנה מה אתה חושב ומאמין לכולם יש איפה לתרום ולשרת ולתת ממה שאנחנו יכולים והלוואי שהאחדות הזו תימשך.

בתקווה שעוד שנה ניפגש בקיבוץ פורח עם מראות מלבלבים ולא עם טנקים ומראות מלחמה!