בעניין אזכור האירוע המחריד של גירוש יהודים מחבל ארץ בארץ ישראל, חיפשנו בספרים, ומצאנו את דעתו של אחד מרבני גוש קטיף שפונה.
רב הישוב כפר דרום, הרב שרייבר, פרסם בעבר מאמר בקובץ התורני 'בית הלל', ובו דן בשאלה האם יש לקבוע יום אבל לזכר פינוי גוש קטיף. שם ניסה להוכיח מדברי הרמב"ם שחייב אדם להתענות על כל צרה שבאה עליו. אך לאחר משא ומתן הכריע שאין לקבוע תענית, אלא יום התעוררות ותשובה, ותענית ליחידים.
הנחת היסוד שלו, שפינוי גוש קטיף הוא צרה, צריכה סעד גדול. לטענתו, כפי שכתב שם, כיון שחרבו חלקים מארץ ישראל, וכמה מבני ישראל גלו בגלות משונה על ידי אחיהם, ועוד זאת שכמה בתי כנסיות עלו באש, ודאי זו צרה. ובנוסף, את מלחמת לבנון השנייה הוא מונה כאחת מהצרות שנגרמו מחמת פינוי גוש קטיף. נניח.
זה המאמר היחיד שמצאנו שדן בשאלה זו. אבל, במהלך החיפוש נתקלנו בשאלות מעניינות שדנו בהם אנשי גוש קטיף באותה התקופה: האם חייבים לקרוע את הבגדים כשרואים את הפינוי, וכן מי שעובר אחר כך במקום שבו היה גוש קטיף אם חייב לקרוע את בגדיו.
ניסיתי למצוא בספרות התורנית וגיליתי שאיבדנו פרופורציות. אבלות? צרה? ההיסטוריה מלאה אסונות אמיתיים שלא זכו ליום צום ומספד. יהודים בכל העולם גלו ממקום למקום והפסידו את נכסיהם. אם היינו קובעים יום תענית על כל גירוש מהר מאד היינו במצב אנורקטי. מי שמשווה את האסונות שקבעו לזכרם יום צום לעומת פינוי גוש קטיף הוא כמו מי שמודד מה יותר גדול - השמש או מסטיק עגול.
האם הפסד ממון של כמה עשרות או מאות יהודים יכול להיחשב כצרה? נכון, אנו מרחמים עליהם, ומנסים לעזור ככל יכולתנו (ואין לנו כמעט יכולת), אבל צרה? זו צרה? זה איבוד פרופורציות נוראי.
אתמול, בשבת, נפטרו שני יהודים שהותירו אחריהם למעלה מ-20 יתומים. זו צרה.
לו היינו צריכים לקבוע יום צום בגלל ההפסד הכספי של אנשי גוש קטיף, היינו ודאי צריכים שבוע מספד על שני הנפטרים מאתמול. וודאי וודאי שהיינו צריכים לקבוע יום מספד על שלושת היהודים שנהרגו בתאונת דרכים לפני שבוע, ובטח ובטח שחובה להתענות כל השנה בגלל - לדוגמא - שמונה בחורים שנרצחו באחד הלילות האיומים.
פורפורציות חברים, פרופורציות.
0 תגובות