ל"ג בעומר הוא יום מיוחד בתולדות עם ישראל.
ביום זה, שבו נפטר או לא נפטר רבי שמעון בר יוחאי, נוהגים לעשות מדורות.
מי המציא את המנהג הזה? אין איש אשר ידע. אז למה אנו מאמצים את המנהג?
השבטיים הפאגאניים היו חוגגים את חג האש, אולי לאות שמחה שהיתה להם אש, אולי לזכר המצאת הגפרור, ואולי סתם ככה לחגוג, כי אם לא חג האש - איך יהיו להם חגים?
לזכר אותו מנהג לא ידוע, ברצוני להמליץ על מספר מנהגים שונים ומשונים, שגם יותר יפים ממנהג המדורות וגם אין בהם סכנה.
מה דעתכם למשל - שבכל ל"ג בעומר, נעמוד כולנו ליד מעברי חציה ונאכל גלידה. זה מנהג מדהים, שאם רק היינו מאמצים אותו, היינו זוכים לטעם טוב בפה בלי לטרוח לאסוף עצים. לא עדיף? או אולי ננהיג שכל אדם יקח בל"ג בעומר את כל המכסים של הסירים (הבשריים כמובן), ויתלה בפתח ביתו. אני מבטיח לכם, שזה יעשה לרבי שמעון בר יוחאי נחת בדיוק כמו המדורות.
ועכשיו ברצינות. אי אפשר לבוא ולומר: אם לא יועיל לא יזיק. לא ולא. מה שלא מועיל מזיק מאד מאד. אם לא נחדד לעצמנו את ההבדלים בין מצוות לבין שטויות, יש חשש שבדורות הבאים אנשים יחשבו שיש מצווה גדולה לעלות בל"ג בעומר למירון צפופים כמו סרדינים במי מלח ולהדליק שם את המדורות, ואני לא רוצה אפילו לחשוב על השלב הבא חלילה.
בספר אלף המגן כתב על הכתב סופר, שהיה עושה את היום הזה ליום שמחה ושעשועים, והיה הולך עם תלמידי חכמים לדבת ביער בין העצים, והיו מדברים בדברי תורה ו"פטפטין דאורייתא עם מילי דבדיחותא דטבין".
אולי כדאי לאמץ מנהג שכזה. נצא כולנו בל"ג בעומר לגן סאקר, ושם נשוחח אחד עם השני בדברי תורה. קשה לכם? לא רוצים? אפשר לוותר גם על המנהג הזה.
ובעצם, אם כבר אנחנו כמו שבטים פאגאניים, אולי כדאי להמציא מנהג שבל"ג בעומר ישחקו בחץ וקשת, כמו שהיו נוהגים השבטים הללו ביום חגם לצאת לצוד ציד, כדי שיהיה בשר לשים על המנגל.